יש נשים שטוענות שמספיק שיתלו את המעיל לצד מעילו של גבר אקראי וכבר הן נכנסות להריון, ויש זוגות שהפלא הביולוגי הזה בא להם הרבה פחות בקלות, ודורש זמן, יזע, דמעות, סבלנות, תעצומות נפש, כסף והרבה כאב לב. לורן וגאריט ווקר מטקסס שייכים לסוג השני. אחרי שעברו רכבת הרים ארוכה על מנת להגיע לרגע הזה, הם יכולים סוף סו לזעוק לעולם: התאומים בדרך.
הודעת ההריון המדהימה הזו, שכללה שני בגדי גוף קטנים, עליהם הודפסו המילים: "היה שווה לחכות" :״ולחכות ולחכות ולחכות״, וערימת מזרקים ותרופות ענקית מסביב, זכתה להדהוד אדיר מצד זוגות רבים שעברו דברים דומים, ומעוררת השראה ושמחה ברחבי העולם. "אנחנו משתגעים מאושר וגאים לספר שאנחנו מצפים לתאומים!!!" כתבה לורן בעמוד הפייסבוק שלה. "חשבנו הרבה על איך לבשר על שני הפלאים האלה, וכל דבר שעלה על דעתנו לא עשה צדק לעניין, לכל הנסיונות הכושלים והמהמורות שעברנו בשנים האחרונות".
"953 ימים, 452 מחטים, אלפי דמעות, ניתוח אחד, 4 נסיונות עם כלומיד, 2 סיבובי הפרייה, 3 החזרות עוברים כושלות ואל מדהים אחד", כתבה לורן. "דיוק ודיאנה ווקר יגיעו באוגוסט 2017, וכשהוצאתי את המחטים כדי לצלם את ההודעה, הידיים שלי התחילו לרעוד. הנשימה שלי נעצרה. התיישבתי והתחלתי לבכות. לא כי הייתי עצובה על מה שעברתי כדי להגיע לנקודה הזאת אלא כי המחטים ייצגו עבורי את העולם שלנו בשנתיים וחצי האחרונות. היה שם המון כאב, תקווה, פחד, מאחורי כל מחט. כל אחת מייצגת יום אחד, רגש אחד. אחרי בכי הגון, הראייה שלי התפקסה על בגדי הגוף הקטנטנים שמסכמים את המסע שלנו בצורה מושלמת: היה שווה לחכות. ולחכות. ולחכות".
"החלק הקשה לא היה טיפולי ההפריה", ממשיכה לורן. "החלק הזה קשה לכולם, אבל זו לא היתה השעה הקשה ביותר. החלק הקשה היה לעבור את כל המסע בלי לאבד תקווה ולהתייאש. לאבד עוד ועוד עוברים. חמישה. להתקדם ואז לעבור הפלה טבעית. 'אנחנו כל כך מצטערים, גברת ווקר, אבל הנסיון לא הצליח'. אני זוכרת את זה. חשבתי שאני חולמת. זה באמת היה סיוט. הרגשתי שבורה וריקה פיזית, רגשית ורוחנית. שאלתי את אלוהים: למה? מה לא בסדר איתי? מה אתא רוצה ממני? עשיתי הכל נכון! האמונה שלי הועמדה למבחן בכל פעם מחדש. הלב אמר לי לא להתייאש ולא להפסיק לנסות. בסופו של דבר התחזקתי מכל זה. זה לא שבר אותי. הפרס שלי הוא תאומים".
"כשהחזקתי בידי את האולטרסאונד הראשון של התאומים התחלתי לבכות ולרעוד", ממשיכה לורן ומספרת. "הסתכלתי על התמונה ואמרתי שוב ושוב: אמא אוהבת אתכם, אמא אוהבת אתכם כל כך. לא יכולתי להוציא עוד מילים. אני מרגישה כאילו זכיתי בלוטו. כולי מלאה צלקות קרב על לוח לבי, שיזכירו לי תמיד כמה היה קשה להגיע לכאן. והייתי עוברת את זה עוד אלפיים פעם. ידעתי בעצמותי שאור יעלה מתוך החשכה, למרות ימים ארוכים של ספק. הסוד הוא לשמור על האמונה. לכל מי שנמצא במאבק הזה - אני מקווה שהסיפור שלנו יעניק לכם נחמה ותקווה".