שלי ורוד (צילום: תומר ושחר צלמים)
מי חשב שאחווה משהו גדול יותר מבית האח הגדול? | צילום: תומר ושחר צלמים
כשיצאתי מבית "האח הגדול",  מלאת התרגשות מהחוויה המשוגעת שזה עתה עברתי, לא חשבתי לרגע שיש משהו גדול מזה, שהחוויה הגדולה מכולן עוד מחכה לי ממש מעבר לפינה. אחרי התוכנית, הוצפתי בהודעות בפייסבוק מנשים רווקות בנות גילי שעניין אותן בעיקר דבר אחד: "איך זה שאני רווקה נטולת ילדים ועדיין מצליחה להישאר כל כך רגועה?". הן סיפרו לי שההורים והחברים שלהן לוחצים כל כך, שזה פשוט מביא אותן למצב של ייאוש. אחרות כתבו לי שהן פשוט החליטו לוותר על זוגיות ולהביא ילדים לבד, כי אחרי הכול השעון הביולוגי של כולנו מתקתק. 

אני מודעת היטב ללחץ החברתי שקיים על נשים (וגם על גברים) בגילאי השלושים פלוס שנפוץ בעיקר כאן בישראל. לשמחתי ולמזלי, רוב הזמן דווקא לא הייתי נתונה תחת הלחץ הלחץ לתקתק חתונה וילדים כי בלוס-אנג'לס, עיר מגוריי בשנים האחרונות, הנורמה היא דווקא הפוכה: קחי את הזמן ותתחתני מאוחר. ובכל זאת, אני האחרונה שחשבתי שאגיע לשם בעצמי: בת 35 בלי שום בעל ותינוק בסביבה.

"כשאסיים את התואר הראשון שלי, אחשוב על ילדים"

התוכניות שלי היו אחרות לגמרי. כך למשל כששרון חברה שלי הייתה בהריון הראשון שלה לפני שבע שנים, אמרתי לה שכשאסיים את התואר הראשון שלי - אתחיל לחשוב על ילדים. אז החלטנו לסגור על דיל שנשמע לי טוב: כשהיא תעשה את השני שלה, אני אתפנה לילד הראשון שלי. בסופו של דבר, מה שקרה הוא שבמקום ילדים, עשיתי רק תארים. היום לשרון יש שלושה ילדים, ולי יש שלושה תארים. איך זה קרה? אין לי באמת מושג.

בשנה האחרונה משהו בכל זאת השתנה בי. זה קרה כששמעתי שתכנית הגיבוי שלי השתבשה. האחד שאתו תכננתי ש"אם לא נתחתן עד גיל 33 נעשה ביחד ילד" מצא אחת שבנתה עליו. וזה רק החמיר מהרגע שהגעתי לבקר בארץ -  שנייה לפני שנכנסתי לבית האח הגדול. תתפלאו, אבל אלה לא היו ההורים שהפעילו את מכבש לחצים, הם כנראה כבר התייאשו ממני. הייתה זאת הסביבה והחברים.

זה התחיל במספר ההודעות מאסיבי שקיבלתי בוואטסאפ מחברים שזה עתה נולד או נולדה להם תינוק/ת. שוב ושוב קיבלתי תמונות של תינוקות ורדרדות עם פלומת שיער על הראש ופרצופים חמוצים (טוב, הן הרגע נולדו), ושוב ושוב השבתי: "מזל טוב להולדת הבת",  אבל בינינו, לא ממש התרגשתי באמת.  אולי כי זו התמונה המאה של תינוק/ תינוקת/ תאומים שקיבלתי בחודשים האחרונים, ואולי כי אצל החברים שלי בכלל לא מדובר היה בסיבוב ראשון, כי אם בילד השני וגם השלישי, ואולי זה כי הרבה חברים שלי התחילו לשים תאריך פג תוקף על הביציות שלי. 

שלי ורוד  (צילום: צילום ביתי)
איך את רווקה בת 35 ומצליחה להיות רגועה כל כך? | צילום: צילום ביתי
מהווטסאפ זה המשיך לרחוב. שמתי לב שלא משנה על מה ולאן אני מסתכלת, אני רק רואה אימהות עם תינוקות ועגלות. כבר הרגשתי לא נעים ללכת ככה לבד, בלי שום טיולון או מנשא או ילד על הראש, וחששתי שעוד רגע ראש העיר של רמת השרון מפטר אותי ודורש ממני לעזוב את העיר. אז לא חיכיתי שזה יקרה ועזבתי עצמאית. חשבתי לנוע למקום שהרגיש לי קצת יותר נוח, בעיקר עם הרווקות הזאת שלי: עברתי למדינת תל אביב. 

אומנם גם בעיר הגדולה ללא הפסקה, לאן שרק לא הסתכלתי, ראיתי ילדים אבל בתל אביב, בניגוד לרמת השרון - זה בכל זאת הרגיש קצת אחרת. אולי כי היו אלה בעיקר האבות שרוכבים על אופניים עם איזה זאטוט או שניים, וזה היה לי  קצת פחות מאיים. יחי ה-Stay home dad. עניין האבות עם הילדים הרגיש לי נוח כי הסקתי מזה שהנשים שלהם עובדות, ובעיקר על הקריירה שלהן. מתאים לי דווקא.

פשוט לא הרגשתי צורך להיות אמא

כל אלה הביאו אותי לחשוב איך בכל זאת הגעתי למצב הזה. אחת התשובות שמצאתי לשאלה למה לא עשיתי ילדים בגיל צעיר יותר הייתה כי פשוט לא הרגשתי צורך להיות אימא. כנראה שההורמון הזה שאמור להשתחרר לי בגוף ולגרום לי להשתוקק להפוך לאמא החליט משום מה לדלג עליי. זה בעיקר בלט כשהסתובבתי עם חברות, והיינו רואות ילדים – התגובה שלי תמיד הייתה קצת הרבה שונה משלהן. בזמן שהן למשל היו משתפכות מכמות המתיקות שנזלה מהתינוק שמולן ודיברו על כמה הן רוצות כבר ילד, אני מצאתי את עצמי אומרת משפט תלוש כמו: "אז על מה דיברנו לפני שהוא פתאום הופיע?"

וכך חיכיתי.  חיכיתי שאהיה עם הגבר הנכון, שאהיה מאוהבת, בחרתי שלא להיכנע ללחץ החברתי או כמו שהחברים המליצו לי: להתפשר ולעשות ילד לבד. כי איך שאני רואה את חיי - ילד צריך להיות פרי אהבה ולא פרי לחץ חברתי. 

שלי ורוד ויהב (צילום: צילום ביתי)
חיכיתי שאהבה תגיע. ואז יהב בא | צילום: צילום ביתי
ומהמקום הזה הוא בא. יהב שלי. התחלנו לצאת מספר חודשים לפני שנכנסתי ל"אח הגדול". הוא ביקש שלא אחשוף אותו ושלא אדבר עליו, ומכיוון שגם לא הייתי בטוחה שהוא יחכה לי בכלל - כיבדתי את בקשתו. כשיצאתי, הופתעתי ושמחתי כל כך שהוא חיכה. מאז האהבה שלנו פרחה. הרגשתי שהוא מאוד דומה לי, סוג של הגרסה הזכרית שלי, ושאנחנו מתקשרים ממש טוב. היי, אפילו נולדנו באותו היום. ומכיוון ששנינו בתולות טיפוסיות, הגיע שלב שפשוט ניהלנו שיחה מסודרת על הגיל ועל העתיד. אחרי הכול, אני בת 35 ולקחנו בחשבון שנצטרך לחכות שנה לפחות. החלטנו להיפרד מהקונדום לשלום, ולתת לגורל ולזמן לעשות את שלהם.

לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר. יומיים לאחר הגמר של התוכנית, עליתי על מטוס בחזרה ללוס אנג׳לס כדי לסיים את הסמסטר האחרון שלי. יהב נשאר כאן. כמה ימים בעיר המלאכים, ואני מגלה שהמחזור שלי שוב מאחר (זה קרה גם אחרי שיצאתי ״מהבית״), אני מחליטה לקנות בדיקה. והיא מראה לי שני פסים כחולים (ככה זה באמריקה). כל מה שאני זוכרת מהרגע הזה הוא שצילמתי את התוצאה של הבדיקה, שלחתי אותה ליהב והוספתי שתי מילים ברורות כמו אותם שני פסים: ״אנחנו בהריון״. ומה עושים עכשיו? 

שלי ורוד - בדיקת הריון (צילום: צילום ביתי)
"אנחנו בהריון": תמונת הוואטסאפ החד פעמית | צילום: צילום ביתי
תובנה מהבטן: לרווקים או לרווקוֹת שבינינו, שנמצאים במצב שבו הייתי עד לפני רגע, חשוב לי שתזכרו שלהיות לבד זה לא דבר רע. להיפך, תאהבו ותטפחו את עצמכם, ומה שלא יהיה אל תגרמו ללחץ להניע אתכם.  אל תחששו להסביר לסביבה שהלחץ מאוד מערער. אנחנו חיים בתקופה שמאפשרת לנו להביא ילדים גם אחרי גיל שלושים וגם לבד בלי זוגיות, וגם עם בן או בת זוג מאותו המגדר. אבל רגע לפני שאתם מוותרים או ״מתפשרים״ -  תזכרו שרווקוּת זו לא מילה גסה, להיות הורה בגיל מאוחר זה עדיין ברכה, ותיהנו מהרגע. 

>> סיפורי לידה של נשים אמיתיות
>> הוליווד משוויצה בגוף פוסט לידה

הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים