מאז שהתחלתי לכתוב את הטור הזה הפכתי להיות סוג של סלב פוריות. אני מקבלת אין סוף תגובות מהסביבה, רובן מדהימות, למרות שלפני שבוע קיבלתי את הטוקבק "העוין" הראשון שלי, שלהפתעתי דווקא שימח אותי מאד.
שמחתי כי גיליתי שהדברים שאני כותבת בהחלט מעוררים עניין ולא רק אמפטיה. שאפשר באמת לדבר על הנושא הנפיץ הזה ולא רק לצקצק שפתיים ולהגיד: "אוי איזה מסכנה, בסוף זה יצליח לך, את תראי". בינינו, אסור לשכוח שמדובר בנשים הורמונליות במיוחד שקוראות את הטור, כך שזה היה די מפתיע שתגובה כזו לא הגיעה קודם.
הפכתי לגורו לענייני פוריות
אני חייבת לציין שכאשר התחלתי לכתוב, כתבתי בשביל עצמי. זה היה מין צורך פנימי עמוק שפשוט צעק החוצה. יכולתי לכתוב אל המגירה, בהתחלה זה בדיוק מה שעשיתי, אבל הצורך של מטופלות פוריות במילה הכתובה הוא אדיר. אני, למשל, חיפשתי כל סיפור שרק עוסק בנושא הזה, קראתי ספרים, וסיפורים אישיים ברחבי הפורומים השונים, אבל הצורך שלי לכתוב רק התחזק ואיתו גם הרצון להוציא את זה החוצה.
עכשיו כשאני סוג של סלב, ולפעמים אני אפילו קולטת שמזהים אותי במסדרונות אסותא המוארים, אני מרגישה שלא לחינם התחלתי לכתוב וכנראה שלא רק לי יש את הצורך בשותפות גורל. מצד שני פתאום כל אחד מרגיש בנוח לשתף אותי בסיפור של הנכדה של הסבתא של השכן שלו, שגם היא נמצאת בטיפולי פוריות.
יש כאלו שממש מתייחסים אליי כאל גורו לטיפולי פוריות ושואלים אותי המון שאלות, ויש כאלו שהם כנראה גורו לענייני פוריות בעצמם ופתאום מציעים לי כל מיני פתרונות קסם. נראה לי שכבר בכיתה ב', כשהמחברת הריקה שלי לא התמלאה בשיעורי הבית מעצמה, הבנתי שאין קסמים.
אנשים שלא חשבתי שאי פעם אדבר איתם על הדברים הכמוסים ביותר שלי, פתאום מרגישים מאוד בנוח לשאול אותי שאלות ולחפור לי בביציות רק בגלל שיש תמונה שלי באתר אינטרנט, והיא אפילו לא כל כך טובה.
בדרך כלל אני מנסה לשנות את הנושא. בדרך כלל אני גם מצליחה. אבל יש את אלו שלא ממש קולטים את המבט האילם שפורץ ממני. מוזר, בדרך כלל אני לא אחת שאין לה מה להגיד, אבל במצבים האלה אני פתאום שוכחת את כל המילים, אני מרגישה שוב כמו בכיתה ב', כשהמורה ישראלה שאלה אותי שאלה על שיעורי הבית שלא הכנתי וכל מה שהיה לי זה חיוך אווילי ואילם.
במצבים האלו שאני נקלעת אליהם, כמעט תמיד, אני חושבת על מה שהייתי צריכה להגיד לחטטן היומי, איך הייתי מעמידה אותו במקום. כי הפעם, בניגוד לכיתה ב', אני בהחלט יכולה לסגור חשבונות.
"מבטיחה שאתה תהיה הראשון לדעת, לפני אמא שלי"
לפני כמה ימים הגעתי לבקר את אורי במשרד. לפני שהלכתי עוד עברתי בחלק מהחדרים להגיד שלום למי שאני מכירה. אני מניחה שחלק גדול קורא את הטור שלי, שכנראה מספק עניין לא רע לרכילות של ארוחת הצהריים.
באחד החדרים עצר אותי בחור שלא אנקוב בשמו ואמר לי "רגע, רגע, מה שלום? יש משהו חדש?". "לא" עניתי, "הכל כרגיל, עבודה, בית, סמי, רגיל". "לא", הוא הקשה, למרות שממש ניסיתי להראות לו שאני לא מתכוונת לשתף פעולה, "אני מתכוון, משהו חדש?", והצביע לכיוון הבטן שלי.
בשלב הזה כבר הבנתי לאן הוא חותר, או יותר נכון לאן האף החטטני שלו חותר. רציתי לענות לו שאין, אבל שהוא יהיה הראשון לדעת כשיהיה משהו חדש, אחרי הטלפון מאסותא ישר אני מתקשרת אליו, לפני הטלפון לאורי והרבה לפני הטלפון לאמא שלי.
רציתי גם לשאול אותו אם הוא רוצה לדעת מתי אני מקבלת מחזור ולבוא לעזור לי להזריק את הזריקות בבטן בטיפול הבא, או שאולי הוא רוצה להחזיק לי את היד, ולהיות שם בשבילי, לשמוע את כל הקיטורים שאורי המדהים שלי סובל די בשקט, יש לציין.
כנראה שלא, אני מניחה שכמו שלו יש בעיות שהוא לא היה רוצה להפוך אותן לרכילות בארוחת הצהריים, כך גם אני. אבל במקום כל זה, ממש כמו אז בכיתה ב', עשיתי את עצמי תמימה, או טיפשה. כאילו לא הבנתי את השאלה היותר מידי ישירה שלו ותוך כדי שלחתי את המבט המסכן ביותר שהיה לי לעבר הבחורה שישבה בשולחן מולו.
היא קלטה את התחינה חסרת המילים שלי ואמרה לו "בטח חדש, ראית את הטבעת שלה, מהממת!". אם אני כבר כאן, זה גם הזמן להודות לה על שהצילה אותי ממלתאותיו הפולשניות. אני מניחה שהרכילות עניינה גם אותה, אבל בניגוד אליו, היא הצליחה לשמור על סוג של אנושיות מתפרצת, או אולי נשיות לכבוד יום האישה שיצא בדיוק באותו יום, ולאפשר לי את מידת הפרטיות שמגיעה גם לי. אז תודה לך ממני, הבחורה שמאחורי הסלב.