36, גיל משנה חיים. הגיל שבו הצלחתי לעצור את שעון החול, להקפיא את הזמן. הקפאתי את הביציות. עברו שנתיים מאז, ותוך כדי שהמילים מתחילות לזרום מהלב לדף כדי לכתוב את הטור הזה, מתקבלת הודעה שחברה שלי צריכה ללדת מהביציות המוקפאות שלה. הלוואי שהייתה דרך להעביר את ההתרגשות שעברה בי. חיוך של אושר, דמעות של תקווה. אני מאמינה. מאמינה בבורא עולם ומאמינה בתזמון בחיים.
בערב שבת נתקלתי במקרה, או סביר יותר שלא במקרה, בשתי נשים רווקות ומופלאות. בדיעבד אני מבינה שהן היו ההשראה שלי. האחת בת 40 והשנייה בת 47. אלה המכירים אותי יודעים שבושה זה לא הצד החזק שלי, אז שאלתי: "הקפאת ביציות – איפה אתן בסקאלה?" ברור לי שנגעתי בפרי האסור. האחת אמרה: "ברור שעשיתי, תעשי, זה בקטנה". והשנייה: "אני לא עשיתי, כי פחדתי, והיום אני כבר בת 47 ולא יכולה להביא ילדים לעולם".
והלב התכווץ. והפה השתתק.
והבנתי.
הבנתי שאני לא יכולה להתבוסס בפחד הזה, שכולו מבוסס על השערות והיעדר מודעות, ואני לא יכולה לתת לסטיגמות להשתלט. והבנתי עוד דבר, שעדיף שאבכה עכשיו, מאשר אסתכל אחורה ואבכה אחר כך. ובכיתי, ים של דמעות בכיתי. דמעות של צער וכאב נפשי ופיזי, מהולות בדמעות של שמחה וגאווה.
עברו 24 שעות, והאצבע מחייגת למכון פוע"ה. ידעתי שברגעים כאלה, של לבטים וחוסר ודאות, הם אלה שיבינו את השפה שלי – מעצם היותינו חולקים את אותה השקפה דתית, ומעצם עיסוקם בנושא של פריון, ילודה והקפאה. במכון הזה יש אישה מדהימה, עם המבטא הצרפתי והלב הכי חם שאפשר לבקש, שהקשיבה והסבירה, ליוותה ותמכה, צעדה איתי יד ביד לכל אורך הדרך. בזכותך, ד"ר מוריאל ירחי, יש אינספור ביציות מוקפאות של אינספור נשים.
חודשיים אחרי הרגע המכונן באותה השבת, התייצבנו אני והצידנית עם הזריקות בקופת החולים אצל האחות. הוזרקתי, יצאתי, והבנתי שעכשיו אין דרך חזרה. ואז ישבתי באוטו וחיכיתי. למה? רק אלוהים יודע. הרי בואו נודה, יחסי הציבור של טיפולי הפוריות לא מזהירים במיוחד, והתחושה הייתה שהוכנס לי רעל לגוף. אבל בתכל'ס, לא קרה כלום ולא הרגשתי כלום.
בעולם הדתי שאליו נולדתי, שבו גדלתי וחונכתי, ושאליו אני עדיין משתייכת, חיי המשפחה והילודה הם ערך עליון, יש אפילו שיאמרו – מקודש. כבת אולפנה צנועה שחונכה לתרום למדינה ומיד לחתור להקמת בית בישראל, מי היה מאמין שאגיע לגיל כזה – ושעדיין לא מילאתי את תפקידי כאם ורעיה.
לאחר שהוצאתי לכולם את המיץ, בסוף זה קרה, התחתנתי והגשמתי את פסגת חלומותיי. אבל גם התגרשתי, ועל זה קצת פחות חלמתי, אבל נו, שיהיה, אומרים שמה שלא הורג מחשל. והכל מחשל. אצלנו, הדוסים, כשילד נולד מברכים את ההורים המאושרים והטרוטים "תזכו לגדלו לתורה, חופה ומעשים טובים". כנראה שרק אצלנו יכול לקרות מצב שבו דודה רווקה שחיתלה אחיין, תוך 18 שנה ויום חיתנה אותו – זה מחשל.
להגיע לרופא פוריות לבד כשכולם מסביב יושבים בזוגות, ולהתחיל לבכות מול הרופא כששואל "תספרי לי למה הגעת אליי" – זה מחשל. להגיע לבית חולים לרגע השאיבה, בציפייה שהדגירה על הביציות הייתה מוצלחת, ולהסביר למזכירה בשקט כדי שלא יישמעו ,שבינתיים אין בן זוג שצריך להגיע לתת את חלקו. לעבור טיפול ועוד טיפול ואז עוד אחד כדי לא לוותר. ללמוד להזריק לעצמך בעיניים עצומות בעבודה, בנסיעה, בחתונה של אחיינית, לעבור עוד שאיבה ועוד הרדמה, וללמוד על בשרך שאפשר גם בלי הרדמה – כל זה מחשל.
ללמוד להכיר את עצמך, את יכולותייך, את כוחותייך הפיזיים והנפשיים, את משפחתך, את חברותייך, את הצוותים הרפואיים המופלאים, את האנשים הקסומים שנמצאים בעולם וביניהם צוות מכון פוע"ה שעושה עבורנו לילות כימים. מקווה שבזכותכם, גם אנחנו, אלה שעדיין מחפשות, נזכה לאהוב, נזכה לבית. וכל זה כבר לא מחשל, כל זה גורם להבין שגם השמיים הם כבר לא הגבול.
אם תמצאו את שאהבה נפשי תגידו לו שעשיתי משהו חשוב וגדול עבור שנינו. שזה היה מאתגר, אבל דאגתי לנו. ולאותם אלה המצקצקים בלשונם, הטועים לחשוב שלהקפיא ביציות זו הוכחה ניצחת לרווקותי, אני רוצה להגיד: אני לא מנציחה את הרווקות שלי, אני מנציחה את הפוריות שלי.
בגיל 36 שימרתי את פוריותי מתוך אהבה לעצמי, מתוך אחריות, ומתוך תקווה וציפייה לבניין הבית הפרטי שלי.
הכותבת נריה עזרא עדיין מחפשת את שאהבה נפשה, עברה הקפאת ביציות ושרדה כדי לספר