עבור נשים שעוברות טיפולי הפרייה, בדגש על IVF, הלוא היא הפרייה חוץ רחמית, החיים הרגילים עוברים למסלול מקביל. הרצון העז בילד, הפחד שההריון לא יקרה, שלא לדבר על הטיפולים עצמם – יומיומיים, מתישים, חודרניים ומשבשי מערכות הורמונליות – מציבים קשיים ודאגות שמצריכים עצבי ברזל ואורך רוח.

התהליך עצמו מאתגר לגוף ולנפש: בטיפולי IVF ניתנות כמויות גבוהות של הורמונים שמעודדים את השחלות לייצר זקיקים. הביציות נשאבות מהשחלות בהרדמה, ולאחר מכן מופרות במעבדה ומוחזרות לרחם. בתוך התהליך הזה יש אינספור בדיקות דם ואולטרסאונד, הזרקות, שחלות מלאות בזקיקים שגורמות לעיתים לנפיחות ולהתכווצויות, וגם כמובן סכנות בריאותיות שונות.

אם את שוקלת או מיועדת לעבור הפרייה חוץ גופית, החששות ברורים. מצד שני, התהליך הזה אמור להביא בסופו של דבר לתינוק המיוחל, וזה בהחלט משהו שיכול לתת תקווה. אתר Momtastic שוחח עם נשים שעוברות טיפולי IVF, ושמע מהן איך בעצם זה מרגיש. וזה מה שהיה להן לומר:

"עברנו את הסבב הראשון של טיפולי ה-IVF אחרי 8 שנים של ניסיונות להרות. הזרקתי לעצמי את כל הזריקות, וזה לא היה כואב במיוחד, אלא אם הייתי פוגעת בעצב. הפקתי כמות מכובדת של ביציות, וגם השאיבה הלכה חלק, אבל היה לי כאב וחוסר נוחות, וגם נפיחות מאוד גדולה, בכל היום למחרת הפרוצדורה. אבל זה לא הצליח, וזה היה שובר לב. כמה חודשים מאוחר יותר, עשינו תהליך של החזרת עוברים קפואים, לאחר תרומת עוברים. שוב הזרקתי, כדי להכין את הגוף להריון, אחר כך העבירו לי אותם לרחם – וזה עבד! החלק הכי קשה היה זריקות הפרוגסטרון, שהמשכתי עד שהייתי בשבוע 11 להריון" – ניקי, וושינגטון.

הפרייה חוץ גופית (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
שאבו 16 ביציות! לאחר מכן, התבשרנו שרק 8 הופרו ובסוף תינוקת אחת יצאה לעולם | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
"זה היה המוצא האחרון עבורי, אז עד שהגעתי לעשות את זה כבר הייתי מאוד כמהה. וזה כל כך יקר, כך שתכננו לעשות רק סיבוב אחד של שאיבת ביציות. התגלית שאני בהריון הייתה כזאת הפתעה עצומה ותחושת הקלה מטורפת אחרי 18 חודשים אינטנסיביים של טיפולי פוריות שונים. החודשים הראשונים של ההריון, שבהם חששתי שזה לא יחזיק, היו מאוד מלחיצים. אבל אני כל כך אסירת תודה על זה שהתהליך הזה הפך אותי לאמא. אני לוקחת את העבודה שלי ברצינות רבה, ולמרות שאני אתאיסטית, אני מודה לאלוהים כל יום על הילד המתוק, החכם המצחיק והחמוד שלי, וגם על אחיו הקטן. זאת הייתה הפתעה גמורה!" – ג'ולי, ניו יורק.

"בעלי היה צריך להזריק לי כל יום בשעה ספציפית, נניח 12 בלילה. ואז עוד בדיקות, ואחר כך בית חולים בשביל השאיבה. במהלך הפרוצדורה הזאת הייתי בבית חולים בחדר ניתוח, על מיטה כשהרגליים שלי פסוקות. הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהרדימו אותי היה שהמרדימה אמרה שהיא אוהבת את הלק שלי. כשהחזירו אותי לחדר ההתאוששות, הרופא שלי הגיע וסיפר שהוא שאב 15 ביציות! חזרתי הביתה וישנתי המון שעות ואז הודיעו לי שרק 8 מהביציות הופרו. ואז מחכים לראות איזה עובר יצליח להתפתח. 4 ימים לאחר מכן והחזירו לי עובר אחד לרחם. הם גם נתנו לי תמונה של העובר, שהיא אז רק צבר תאים. וכשזה מטורף כשאני חושבת על זה שזאת התמונה הראשונה של הבת שלי" – ארין, ניו יורק.

"יצירת הקשר עם מרפאת הפוריות שהופניתי אליה, היה הדבר הכי מלחיץ בשבילי, למרות שכל מה שהייתי צריכה זה לשלוח אימייל. לקחתי את ההחלטה להיות אמא בעצמי, לבד, והייתי מבועתת. אבל ברגע שכבר נפגשתי עם הרופאים והאחיות, ברגע שהייתי כבר בדרך שלי להביא ילד, הכל היה בסדר. כן בהתחלה היה מלחיץ וקשה ובודד, אבל אחר כך כבר לא. אם מדברים באופן כללי, הייתי די מרוצה במהלך ה-IVF שלי. אולי היו לי קצת יותר מצבי רוח, אבל לא הייתי מבואסת או בדיכאון. היה לי תחושת מטרה, לקחתי אחריות ושליטה על משהו, והייתי גאה בעצמי, ובסוף נולד לי תינוק בריא" – קרולין, מרילנד.

"הייתי עצובה ובודדה בזמן שעברתי IVF. פשוט לא חשבתי שאני אכנס להריון. רציתי לדבר על זה, אבל רוב האנשים לא הבינו את כאב הלב. בעלי לא רצה שאני אדבר על זה עם אף אחד, הרופא שלי התקשר ואמר שצריך להתחיל כשהייתי בכנס מהעבודה. נסעתי לבית מרקחת וקניתי את ההורמונים ומזרקים. ישבתי בחדר מלון שלי והזרקתי לעצמי. זה לא כזה נורא, בטח ברגע שמתרגלים לתקוע לעצמך מחט בבטן. השאיבה עצמה הייתה קצת כואבת, אבל האפקט של ההרדמה עשה את הכל טיפה פחות חד. ההחזרה של העוברים הייתה קלה למדי. הרופא נתן לנו תמונה שלהם. אז חשבתי שזה קצת מוזר, אבל היום אני מאושרת שיש לי תמונה ממש מוקדמת של התאומים שלי" – ג'ן, דרום קרולינה.

>> טיפולי פוריות: סיפורי הצלחה