זה תמיד שם. לכל אורך ההריון, וגם הרבה אחריו. כשאת מספרת על בחילות בוקר מזדמנות, אמא שלך מספרת לך איך במשך תשעה חודשים היא לא הפסיקה להקיא חמש פעמים ביום. את מספרת על כאבים במפשעה, ומישהי לידך חולקת איתך את סיפורי הטחורים שלה, שכמובן היו חמורים פי מיליון משלך.
השיא מגיע כשאת בשליש השלישי, ומתחילה לשמוע שני סוגים של סיפורי לידה: לידות של דובוני אכפת לי, מלאות אור, אהבה ונטולות תפרים, ולעומתן לידות-חושך, מפחידות, כואבות שמסתיימות בגובלן בפרינאום (במקרה הטוב) או בקיסרי חירום במעלית לחדר הניתוח.
סיפורי הזוועה על לידות קשות הם חלק בלתי נפרד מעולמה של ההריונית, אז מה כדאי? לשמוע ולשנן, או להתעלם באלגנטיות? קבלי כמה טיעונים בעד ונגד.
בעד: תדעי יותר, תבואי מוכנה יותר
1. ידע זה כוח. ברור שלא נעים לשמוע תרחישי אימה וסיפורי זוועה, אבל מכיוון שממילא להשתיק את מספרי הסיפורים, נסי להפיק את המיטב: זהי אילו נקודות תורפה מובילות להידרדרות בלידה, למדי איך להיות אסרטיבית אך גמישה מול הצעות לזירוזים שונים ומשונים ושאבי כמה שיותר מידע, שיוכל לעזור ברגע האמת אם חלילה לא הכל ילך חלק ולפי התכניות שלך.
2. מקסימום תופתעי לטובה. אמנם תצטרכי הרבה אומץ כדי לא לבקש קיסרי אלקטיבי ו/או אפידורל מחודש שמיני אחרי סיפורים כאלה, אבל אם תנסי – ותצליחי – ללדת כמו שאת רוצה, תחושת ההישג והסיפוק שלך יהיו עצומים: אולי תגלי שהלידה שלך לא הייתה כל כך נוראה או שעמדת בגבורה באותם מצבים שסיפרו לך עליהם. בסוף תגלי שאת בכלל אחת ממליון, שלא מרגישה צירי לידה.
3. כי כדאי להיות מוכנה. וכמה שיותר, יותר טוב. עם כל הציפייה ללידה טובה, מהירה וקלה, קל לפעמים להדחיק ולשכוח שמדובר בתהליך פיזי מורכב, שבהיעדר הכנה מתאימה, או בהינתן תנאים לא אידאליים בשטח, עלול להיות כואב, מלחיץ ומפחיד. אם תתרכזי רק בסיפורי לידה טובים ומשמחים, הכאב עלול לפגוש אותך לא מוכנה ומבולבלת, וזה מתכון בטוח ללידה שנתקעת ומשאירה צלקות בגוף ובנפש.
4. כי בינינו, את מתה לשמוע את הסיפורים האלה. מין יחסי אהבה- שנאה עם סיפורי לידה מפחידים במיוחד, משהו שמזכיר את הז'אנר של צ'יזבאטים וסרטי אימה. זה מרתק, זה מהפנט ובפנים בלב את בטוחה שהלידה שלך בחיים לא תראה ככה.
נגד: כי את מספיק לחוצה גם ככה
1. כי מחשבה יוצרת מציאות. אם תשמעי שוב ושוב (ושוב) כמה לידה זה דבר כואב, נוראי ומזעזע, וכמה כולן סובלות וצורחות, ולא תוכלי להאמין שהלידה שלך תוכל להראות אחרת. איזו אמונה בעצמך את יכולה לבסס על סיפורים כאלה? עדיף לשמוע ולקרוא רק סיפורים טובים ומחזקים – ואם אצלך זה חלילה לא יהיה ככה, אז כבר תתמודדי.
2. כי אי אפשר להגיע באמת מוכנה ללידה. ולא משנה כמה סיפורים יספרו לך. רובנו לא רואות חדר לידה מבפנים מהרגע שבו אנחנו נולדות בעצמנו ועד שאנחנו מגיעות כדי ללדת. אפילו הסיור המפורסם שהריוניות רבות עושות הוא אנמי, ומראה חדר ריק, בלי הדרמה ותחושת העוצמה שיש בלידה. לכן, סיפורי הזוועה לא יכינו אותך, אלא סתם יתקעו לך שטויות בראש. ובואי נגיד שההריון, זו לא התקופה הכי טובה לכך.
3. כי זה יכול להחליש אותך. בדיוק כמו שמשפטים כמו "החלב שלך לא מספיק לו, הוא רעב" יכולים לגרום לך לפקפק בהנקה שלך, גם אם שנייה לפני כן התינוק שלך נרדם שבע, מאושר ושמנמן, כך משפטים וסיפורים על כמה לידה היא מאורע טראומטי ובלתי אפשרי יכולים לכרסם, לאט אבל בטוח, בנחישות ובביטחון שלך. ומשם, כמו שכבר הבנת, קצרה הדרך לויתור על הלידה כפי שאת רואה אותה.
4. כי לא טוב להיות בסטרס בהריון. באמת. כל יום מתפרסם מחקר חדש, שמראה איך מצבך הנפשי משפיע על נפשו ובריאותו העתידית של העוברונצ'יק שלך. את נמנעת מריבים בעבודה, בעלך הולך על ביצים כדי לא להרגיז אותך: אז למה לכל הרוחות שתשמעי סיפורים מפחידים על דם, צרחות והתעלפויות?