בעלי ואני בבדיקה שגרתית בבית החולים. העובר קטן מידי. אני שוכבת על מיטת הטיפולים והרופא מסתכל במוניטור של האולטרסאונד.
הוא שותק ולא אומר דבר. אחרי רגע הוא יוצא מהחדר. הכל קורה מהר; אני מבינה שמשהו לא בסדר אבל לא יודעת מה. הדמעות מציפות את עיניי. חמש שנים חיכיתי לתינוק הזה, ועכשיו יש לי תחושות לא טובות.
עוד שני רופאים נכנסים ומסתכלים על המסך. הם מדברים ביניהם בקודים. "אתה רואה את זה?", שואל הרופא הגבוה, והנמוך עונה: "כן. אני רואה שלוש". אני קמה במהירות מהמיטה. "מה שלוש?" הם לא עונים לי. בעלי מצטרף לשאלה, הפעם ביתר תקיפות. "מה זה שלוש?"
"חמודה, אני ממליץ על ניתוח קיסרי"
עוד שני הרפאים כאילו נזכרים בקיומי. "חמודה, אל תיבהלי, אבל נראה שחבל הטבור כרוך סביב הצוואר של העובר שלוש פעמים. אנחנו עדיין לא בטוחים, קראנו למומחה". אני מביטה בשני הרופאים ובבעלי בשתיקה. הלב דופק בקצב מטורף, ומבלי יכולת לשלוט בזה, אני פורצת בבכי.
בעלי מחבק אותי, אך גם הוא נראה חיוור. המומחה מגיע. "חמודה, את בשבוע 37 נכון?" אני מהנהנת. "אז את צריכה להחליט. אני ממליץ על ניתוח קיסרי חמודה". "טוב", אני עונה בלי לחשוב והוא כנראה לא שומע: "אני יודע שנשים רבות לא רוצות לעשות את זה אבל חבל לתת סתם זירוז. את תסבלי ואז נגלה שחבל הטבור באמת כרוך סביב הצוואר ונוביל אותך לניתוח דחוף".
"טוב", אני אומרת שוב והוא עדיין לא מקשיב וממשיך לשכנע: "בקיסרי לא אכפת לנו כמה פעמים חבל הטבור מסתבך לו, בתוך שניה אנחנו משחררים. תהיי גיבורה ותסכימי?"
"טוב!" הפעם הוא כנראה שומע, ונותן לי מסמך שמסביר מה הסיכונים הכרוכים בניתוח הזה – "לקרוא ולחתום". אני מסרבת לקרוא והוא מבהיר לי שאני מוכרחה, וגם מסביר לי בעל פה. הוא מתחיל לדבר. אני עוצמת את העיניים ומדברת לעצמי בלב: "לא שומעת, לא שומעת, לא שומעת, לא שומעת". מדי פעם מילה או שתיים מצליחות לחדור. כריתת רחם. קרע ברחם. הרדמה מלאה. דימום. "הכל ברור, חמודה?" אני מהנהנת.
"תמתינו כאן. העובר לא במצוקה. תיכף יקראו לכם".
"אחת, שתיים, שלוש, לילה טוב"
כל כך רציתי לידה טבעית. התכוננתי לזה כל תקופת ההריון. חודשים אני מבלבלת לבעלי את המוח על כך שאני רוצה ללדת ללא אפידורל, ללמוד להתחבר לעצמי ולתינוק בלידה. גררתי את שנינו לכל מיני קורסים של הכנה ללידה. קראתי על כל סוגי הלידות בספרים ובאינטרנט אבל דילגתי על כל פיסקה בה נתקלתי בצמד המילים "ניתוח קיסרי".
עכשיו אחות נחמדה נכנסת ומתחילה להסביר לי פרוצדורות שונות והמוח נאטם. אני לא מצליחה לחבר את המילים למשפט ברור. הטלוויזיה פתוחה על ערוץ ביפ ומשדרת מרתון של "חברים". המחשבות שלי מתפצלות לשלושה נתיבים שונים. 1. אלוהים בבקשה תעזור לי. אני כל כך רוצה את התינוק הזה. 2. שרוס ינשק כבר את רייצ'ל. 3. לא אמרתי לאמא שלי כלום, נראה לי שעדיף ככה. לא להדאיג.
ופתאום הכל מתמסמס. אני מבינה שבעוד כמה דקות אני הולכת להכיר סוף סוף את התינוק שגדל לי בבטן. זה שאיחר לבוא ודואג עד הרגע האחרון לעשות בעיות. האחות נכנסת לחדר ומבטיחה לי שבעלי יוכל להיכנס איתי אל חדר הניתוח, אך ברגע שמגיעים הסניטרים הם פוקדים עלינו להיפרד. אני מנסה לשכנע אותם שבעלי ישאר איתי אך הם מסרבים בתקיפות.
קר. מזריקים לי זריקה. אני שוכבת על המיטה מפוחדת ומתרגשת. לפתע כאב חד מפלח את בטני. אני צועקת.
"מה? האזור לא רדום?", שואל אותי אחד הרופאים. "כנראה שלא! ",צעקתי. "טוב, נעשה את הניתוח בהרדמה מלאה". הוא מזריק עוד זריקה. "לילה טוב". אחת, שתיים, שלוש, אני נרדמת. אחת, שתיים, שלוש, אני מתעוררת.
לא ממש מבינה מה קורה. "איפה התינוק?", אני שואלת את האחות. היא לא עונה. היא עסוקה בלריב עם אחות אחרת ולהתלונן שאין די כוח אדם במשמרת. "איפה התינוק שלי?", אני צועקת. "הכל בסדר חמודה, תירגעי. הוא בחימום. היה לך נס. חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר שלו והיה קשר בחבל עצמו".
מרגישה שאני זאת לא אני
אני רוצה לראות את התינוק. לא ייתכן שזו הלידה שלי! רציתי שיניחו אותו עלי, רציתי להתחיל להניק אותו.
אחרי דקה בעלי נכנס. הרופאים מודאגים ממני כי אני מתחילה לדמם. מחזירים אותי חזרה אל חדר הניתוח. קר לי ואני צמאה. מישהי שרק בדיעבד הבנתי שהיא המנתחת החזיקה את ידי. "זה הולך לכאוב חמודה, תתכונני". לא הבנתי על מה היא מדברת אבל אז מישהו לחץ לי על הבטן בחוזקה ובפתאומיות. אין מילים לתאר את תחושת הכאב. הרגשתי שאני עוד רגע מתה.
במקום לבכות התחלתי לצחוק. צחקתי כי לא האמנתי שדבר כזה קורה לי. לא הגיוני שמישהו עכשיו לחץ לי על הבטן בחוזקה אחרי הניתוח הקיסרי שזה עתה עברתי. עוד לחיצה, עוד לחיצה. אני שומעת שמזעיקים מומחה מהבית ומזמינים עבורי עירוי דם. אני שומעת מילים לא מובנות. משהו על מגנזיום. אני מרגישה שאני זאת לא אני, שהכל קורה כאן למישהי אחרת לחלוטין.
בשלב מסוים לאחר שהפרופ' המומחה מגיע מצליחים לעצור את הדימום. מעבירים אותי לחדר אחר ואני שוכבת כמו חיה פצועה.
היצור המדהים בעריסה הפך אותי לאמא
סוף סוף בעלי מכניס לחדר עריסה קטנה ובה שוכב היצור הכי מדהים שראיתי מימיי. כל כך כואב לי ואני לא מצליחה להחזיק אותו. אני שולחת לעברו יד והוא נראה כל כך רגוע.
הפנים שלו ברורות ויפות והוא מסתכל עליי, על אמא שלו. ברגע שכזה אני מבינה שכל מה שעברתי לא היה לשווא. כאילו החיים הכינו אותי כל הזמן בדיוק לרגע הזה. למרות הכאב, תחושת שלווה מציפה אותי.
בלילה שלאחר מכן אני כבר מתאוששת ומבקשת להיות צמודה לתינוק גם בלילה. מהיום אני לא סתם "חמודה". אני אמא.
לטור הקודם של מאירה ברנע: כמה רחוק את מוכנה ללכת בשביל ילד
שלחו לנו את סיפור הלידה שלכם