ההריון הראשון שלי היה הריון חוץ רחמי, לא הרבה זמן אחרי שהתחתנו. מאז, המערכת קצת השתבשה. עברנו טיפולים כדי להרות את הבן הבכור שלנו, ולמרבה המזל הצלחנו אחרי הפריה חוץ גופית אחת בלבד. שלוש שנים אחרי הלידה שלו, התחלנו לחשוב על עוד ילדים – ומשם התחיל סיפור מדהים. ארוך, מתיש, כואב ומפחיד, אבל עם סוף טוב שהיה שווה את כל הדרך הלא פשוטה שעברנו כדי לחבק את התאומים שלנו.
אבדן אחרי אבדן בלי סיבה ברורה
הפלתי 14 פעמים. 14 פעמים הבטא עלתה יפה בהתחלה, ופשוט נעצרה באותו שלב. תמיד בשבוע 8, מקסימום 9, ההריון היה נגמר. שעה של דימום נוראי, וזהו. כמעט כל ההפריות שעשינו נקלטו, והרופאים שטיפלו בי לא הצליחו להבין למה ההריונות לא מחזיקים. ד"ר נתן לויט, הרופא שלי, הוא היחיד שהאמין בי וביכולת שלי להחזיק הריון וללדת. אני לעולם לא אשכח את המשפט הקבוע שהוא היה אומר לי, ברגעים הכי קשים: "תזכרי את המילים שלי: בסוף יהיה טוב".
הרופאים ניסו לבדוק מיליון דברים: קרישיות יתר, בדיקות גנטיות מקיפות לי ולבעלי, ושום פתרון לא נראה באופק. אבדן אחרי אבדן, אכזבה אחרי אכזבה, ואין שום תקווה או סימנים מעודדים.
כשעושים טיפולים חייבים להאמין שיהיה טוב, אבל כשרואים רק כשלונות טיפול אחרי טיפול, והרופאים לא מוצאים מה הבעיה ולא יודעים מה להגיד לך, ההרגשה היא של חוסר אונים נוראי. לעבור את התהליך זה מאוד, מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי. למזלי יש לי משפחה נהדרת ותומכת, אבל יש קשיים שהם רק שלי, שאי אפשר לשתף בהם אף אחד אחר, ואף אחד לא יכול להבין לעזור או להקל בהם.
במרפאת הפוריות הציעו טיפול שעדיין לא ניסיתי
גם הבן שלי ידע מה קורה, וכל פעם התאכזב ולא הבין למה אני בהריון פעם אחרי פעם, אבל אין תינוק בסוף. היו הרבה פעמים אמרתי לעצמי שזהו, אני מפסיקה ומסתפקת בילד הנהדר שכבר יש לי, אבל כל פעם הייתי עושה הפסקה, מקבלת כוחות מחודשים, מתמלאת תקווה להמשך – ומחליטה להמשיך ולהילחם.
אחרי שניסינו כל מיני תהליכים, תרופות שונות לתמיכה ועוד מניפולציות על הגוף, ד"ר לויט שלח אותי למרפאת הפלות חוזרות בתל השומר, ושם טיפל בי פרופ' כרפ. הוא המליץ לי על טיפול באימונוגלובולינים, שלא שמעתי עליו עד אז. הטיפול הוא עירוי מרוכז מאוד של נוגדנים אנושיים, שנועד לעזור להריון להיקלט על ידי הפחתת התגובה העוינת של הגוף אליו. בעצם מעודדים את מערכת החיסון לא לתקוף את העובר, כדי שלא תתרחש הפלה.
גם עכשיו, כשהתאומים שלי איתי בבית, אני עדיין מתקשה להאמין שזה עבד – אבל זה עבד. נכנסתי להריון, עברתי את השבועות הקריטיים והמפחידים, וההריון החזיק. כשגילינו שיש לנו תאומים, אמנם שמחנו, אבל גם ידענו שזה הריון לא פשוט ויותר קשה.
כל ההריון הייתי בפחד. הייתי בטוחה שעוד רגע מתחיל דימום. הריון תאומים הוא לא פשוט לאף אחת, ועל אחת כמה וכמה למישהי עם סיפור כמו שלי. הייתי הולכת לשירותים המון, לבדוק אם כבר התחיל דימום. כל כאב הכי קטן בבטן הקפיץ אותי, הייתי במתח נוראי. אני יודעת שזה לא טוב להריון ולא לי, אבל זה לא משהו שאפשר לשלוט עליו, אחרי שחווים כל כך הרבה סבל.
כל כך פחדתי מהפלה נוספת שלא רציתי להשתחרר מבית החולים
בשבוע 23, אחרי הסקירה השנייה, התגלו כל מיני בעיות והייתי מאושפזת ברמב"ם. אחרי שהם שמעו את הסיפור שלי, הרופאים ניסו לעודד אותי, ודאגו לי מאוד. גם האחיות, כל הצוות במחלקה היה פשוט נהדר אליי, כל כך מכיל ומבין, ובאמת עשו הכל כדי לעזור לי ולהרגיע אותי. כולם היו נהדרים, ובמיוחד ד"ר שולט ופרופ' טלר, שעשו מעל ומעבר בשבילי.
כל הזמן נורא פחדתי שהגוף שלי מתחיל לדחות את העוברים, שתהיה עוד הפלה, וכולם ניסו להרגיע אותי ולשכנע אותי שיהיה בסדר. לא רציתי להשתחרר הביתה, הייתי מלאת פחדים וחרדות, ופשוט לא רציתי ללכת הביתה ולהתמודד עם הפחד הזה לבד. ביקשתי, באופן חריג, שיתנו לי להישאר שם עד הלידה.
כשהם יצאו לא יכולתי להאמין שהכל מאחוריי
נשארתי בבית חולים חודשיים, רק בשבוע 29 בערך נרגעתי טיפה, והבנתי שהסיוט שלי נגמר. מההריון הזה יהיו לי ילדים. זה שלב שאמנם התינוקות יהיו פגים, אבל אפשר להציל אותם, וזה מה שנתן לי כוח. ההריון הזה אחרי כל הכשלונות החל להראות לי כנס ויש לעשות מעל ומעבר על מנת שיגמר כפי שראוי נס אמיתי.
בגלל שזה היה הריון תאומים, ועוד יחודי כל כך, קבעו לי קיסרי אלקטיבי בשבוע 37+4. שוב לא האמנתי שאצליח להגיע עד אז, אבל הצלחתי, וזה שבוע מכובד מאוד בשביל הריון תאומים, גם למי שאין היסטוריה כמו שלי.
נכנסתי לניתוח, וההתרגשות הייתה בשמיים. הראו לי אותם מיד ברגע שיצאו לאויר העולם והאושר הגיע לשיאו. ההתרגשות הייתה עצומה, לראות בעיניים את התוצאה של כל הסבל והתקופה הקשה שעברתי. לא יכולתי להאמין שהכל מאחוריי. שאני אמא של שני הקטנטנים האלה.
ההחלמה מהקיסרי לא הייתה קלה, היו לי המון כאבים, אבל אחרי כל מה שעברתי, זה זניח, ממש לא אכפת לי. הכל, הכל היה שווה. המבט על הפנים הקטנות והמתוקות חדר לנו עמוק עמוק לתוך הנשמה, אמא ואבא מאושרים.