את בני הבכור ילדתי בשבוע 37, כך שבהריון השני עם עידו - מהיום שבו הגעתי לשלב הזה, ציפיתי ללידה. אך זו לא הגיעה.
הגיע השבוע ה-41, והייתי אמורה לגשת לבדיקה שגרתית של מעקב הריון. באותו יום חשבנו, בעלי רוני ואני, שאחרי הבדיקה כדאי שהוא ייקח כמה ימי חופש, ואולי נספיק לנצל את הרגעים האחרונים שלפני הלידה.
הלכתי לבדי לרופא ב-8:00 בבוקר, ותכננו שכשאחזור מהבדיקה אפגוש אותו ונבלה יום כיף ביחד – ארוחת בוקר בנמל ושנת צהריים מפנקת. ואכן סידרו לנו יום כיף אמיתי.
התברר שאני כבר בפתיחה של 5
הגעתי לרופא, הוא בדק אותי ושאל: "את לא מרגישה כאבים? את לא מרגישה משהו מוזר או מציק?". אמרתי לו שלא. הרגשתי כאב קל, אבל ייחסתי אותו לכאבי הריון שגרתיים.
עליתי 30 קילו בזמן ההיריון וסבלתי מאותם כאבי גב כמה חודשים טובים. שום דבר לא הרגיש לי מיוחד או שונה. אחרי לידה ראשונה ארוכה, מייסרת וכואבת - 12 שעות בלי צירים ובלי אפידורל (כי לא הייתה פתיחה), חשבתי שאני ללא ספק יודעת לזהות כאבי צירים.
כנראה שלעולם לא אשכח את שמו של הרופא הזה. קראו לו ד"ר מאני, שאמר לי: "קוראים לי מאני, וטיים איז מאני! יאללה, היום יום הולדת, אין זמן". התברר שאני כבר בפתיחה של 5.5 ושיש לי צירי לידה.
כמובן שהייתי קצת המומה באותו הרגע. הרגשתי מוכנה כבר ללידה (בכל זאת שבוע 41), אבל לא דמיינתי שככה זה יתנהל. הייתי מאושרת ומעודדת מכך שלא היו לי כאבים. הייתי גם מאוד נרגשת מכך שעברתי כבר חצי לידה בשלום. חוץ מזה, השתוקקתי כבר לראות את הבן שלי. הייתי מאוהבת בו לגמרי, עוד לפני שהוא נולד.
הזעקתי את רוני, שהיה גם הוא נרגש ומאושר, ואת אמא שלי, שהגיעה מהר מחיפה, ויחד רצנו למיון.
בסוף לקחתי אפידורל
האחיות במיון אמרו שאני "ג'דאית", כולי חייכנית ומתנהגת כאילו שום דבר לא קורה. בחדר הלידה בקושי הספקתי לקבל אפידורל. היה חלון הזדמנויות מאוד קצר, שבו הייתי אמורה להחליט אם כן או לא. בעקבות הניסיון העגום מהלידה הראשונה, ובהיותי פחדנית לא קטנה בחיי היומיום, החלטתי לא להסתכן, ולקחת אפידורל.
בלידה הראשונה היו לי כאבים חזקים, ולא רציתי בשום אופן לחוות את זה שוב. בסופו של דבר, לא הצטערתי על ההחלטה.
ואכן, הלידה לא כאבה כלל. בן הזוג ואמא שלי עזרו לי עם עיסויים – היא בגב התחתון והוא בכפות הרגליים. מהצוות הרפואי הרגשתי רק חום ואכפתיות. ברגע מסוים, באמצע התהליך, נכנסו פתאום שלושה רופאים לחדר ובדקו אותי. בדיעבד, אחרי שדליתי פרטים, התברר שלעידו ירד פתאום קצת הדופק, אז הם נכנסו לכוננות. הכול היה בסדר בסוף ולאורך כל הלידה הרגשתי שיש לי על מי לסמוך וזה נתן לי ביטחון.
עידו נולד עם פולקעס וזה היה מקסים בעיניי
תוך כמה שעות ספורות, הכול היה מאחורי ולעידו המהמם שלי היה יום הולדת. אני יודעת שזו קלישאה, אבל מהרגע הראשון שהחזקתי אותו כבר הייתי מאוהבת בו וצחקתי מרוב אושר.
עידו בא ממקום טוב ושלם, והוא נולד שמנמן, "בטטה", במשקל 4025, כבר עם פולקעס ולחיים שמנמנות, וזה היה מקסים בעיניי.
היום כשאני כבר מכירה אותו, אני מבינה הכול. הוא תינוק כל כך רגוע, ולוקח את הזמן בכל דבר. אנחנו יכולים לעשות איתו הכול. זה מסביר גם למה הלידה לא כאבה: הוא פשוט לא רצה להפריע לי.