זה התחיל בשבוע 35 וחמישה ימים. הייתי במסיבה אצל גיסתי, ופתאום, בלי שום סיבה מיוחדת, התחלתי לבכות שנמאס לי ואני רוצה ללדת. כולם מסביב רק צחקו, אמרו לי שאני בקושי בהתחלת חודש תשיעי ושיש לי עוד המון זמן. בשעה 11 בלילה הגעתי הביתה. הייתי מתה מעייפות, השכבתי את הבת הבכורה שלי לישון, התקלחתי ונכנסתי גם אני למיטה.
בלילה התחילו לי צירים
כעבור שעה, לקראת חצות, התעוררתי מכאבים קטנים בבטן שהתחלתי להרגיש. כבר ילדתי פעם אחת, ומיד הבנתי שאלו צירים. התחלתי לבדוק בשעון כל כמה זמן זה מגיע, ושמתי לב שבין כל גל כאב יש בערך רבע שעה. הבנתי שאכן זה הולך ומתקרב, שאני ממש הולכת ללדת בקרוב! קמתי מהמיטה, אבל לא הערתי את בעלי עדיין, כי הבנתי שבכל זאת יש עוד קצת זמן עד שנצטרך לצאת.
כדי להעביר את הזמן בין הצירים ולשכוח מהכאבים, הכנתי בינתיים תיק ללידה וסידרתי את התיק של הבת הגדולה שלי, רביד, כדי שתהיה מוכנה לגן מחר. סידרתי את הבית, התקלחתי, ולאט לאט הצירים נהיו יותר ויותר צפופים.
לקראת השעה 6 בבוקר בעלי התעורר לעבודה כרגיל, ראה אותי שוכבת בסלון ולא הבין מה קורה. סיפרתי לו שאני קצת בצירים, אבל אמרתי לו שבינתיים ילך לעבודה.
כאב לי ברמות שלא יכולתי ללכת
הצירים היו במרווחים של 7 דקות, ומהלידה הקודמת זכרתי שרק כשהם במרווחים של 2-3 דקות צריך להגיע לבית החולים. לא חשבתי שבלידה שנייה הכל קורה מהר יותר. סיכמנו שאתקשר אליו כשהצירים יהיו יותר צפופים, והתחלתי להכין את רביד לגן.
כבר הייתי חצי מעולפת מכאבים, אבל ניסיתי לא להראות לבת שלי שמשהו קורה. סיפרתי לה שהיום תהיה לה אחות חדשה, וביקשתי מחמותי שתיקח אותה לגן במקומי, כי כבר כאב לי ברמות שלא יכולתי ללכת. ב-8:45 הכאבם פשוט גמרו אותי. לא הצלחתי ללכת זקוף, וממש זחלתי החוצה, כדי לבקש שיעזרו לי. למזלי מישהו שמר עליי מלמעלה, ופגשתי שכנה. איכשהו הצלחתי למלמל שאני מתה מכאבים, וביקשתי שתתקשר לבעלי, כי אני לא מסוגלת לדבר.
בעלי הגיע בטיסה. ישר יצאנו לבית החולים, וכל הדרך מהמושב לאסף הרופא צרחתי כל כך מכאבים עד שבעלי נהג כמו נהג שודים: עקף, עלה על מדרכות, העיקר להביא אותי כבר ללדת. ב-9:45 הגענו סוף סוף, וכבר הרגשתי את הראש לוחץ. כבר לא ראיתי מימיני ומשמאלי, צרחתי, השתוללתי, אבל איכשהו הצליחו לבדוק אותי וראו שאני בפתיחה 7! כמובן שמיד הכניסו אותי לחדר לידה, ואני צרחתי רק מילה אחת: "א-פ-י-ד-ו-ר-ל!!!".
הגעתי מאוחר מדי בשביל לקבל אפידורל, חשבתי שאני מתה
המיילדת שקיבלתי הייתה פשוט מכשפה, אין לי תיאור אחר לאטימות שלה. כשאני בשיא הכאבים, מתה מפחד, היא אמרה לי בזלזול: "מותק, מאוחר מדי לאפידורל. תסבלי בשקט, את מפריעה לשאר היולדות". הרגשתי שאני עומדת למות, ראיתי שחור בעיניים וצרחתי לה: "אני אמות, לא תהיה לילדה הזאת אמא!", אבל כבר לא היה מה לעשות, הייתי חייבת ללדת לידה טבעית בלי להתכוון לזה.
כנראה שאנשי צוות אחרים ראו שהמיילדת הזו לא מתאימה לי, בלשון המעטה, אבל כשהציעו לה להחליף אותה היא סירבה ואמרה שהיא "מסתדרת עם היולדת הזו". למזלי, החוויה איתה הייתה קצרה במיוחד.
בינתיים אמא שלי הגיעה, ואמרה למיילדת שאם לא אפידורל, לפחות שיתנו לי טשטוש נגד הכאבים. אבל אז, בדיוק כשהמיילדת הזריקה לי את הפטידין, ריבל שלי החליקה החוצה ויצאה בבת אחת. המיילדת צעקה: "יוווו, איזו פרגית קטנה!", ובאמת: ריבל שלנו נולדה במשקל 2 ק"ג בלבד, מכוסה כולה ב"גבינה לבנה", כולה מעוכה ומכווצת, ומיד התחילה לבכות.
זריקת הטשטוש שקיבלתי בדיוק התחילה להשפיע, ויחד עם אפיסת הכוחות מהשעות של הצירים פשוט... נרדמתי! את ריבל לקחו לפגייה, ובגלל שהיא נולדה בשבוע מוקדם יחסית היא נשארה שם שבוע. בשבוע הזה היא עלתה כל כך מהר במשקל, עד שהרופאים הציעו שנעשה לה דיאטה...
בלידה השלישית שלי, כבר למדתי לקח והגעתי לבית חולים ממש עם הציר הראשון. ברגע שנכנסנו למיון התחלתי לצרוח שאני יולדת ולא עומדת בכאבים, למרות שבקושי הרגשתי משהו, כדי לוודא שהפעם לא אפספס את האפידורל.