סיפור הלידה שלי התחיל ביום שבת בבוקר, אחרי 42 שבועות של הריון. הבייבי לא מעוניין להגיח והרופאים אומרים שאין סיכוי ללדת בקרוב. צוואר הרחם סגור, נעול ואין פתיחה, הקיצר אין תינוק בקצה המנהרה.
הוחלט להשאיר אותי בבלינסון מחשש שיקרה משהו לעובר בשבוע כה מתקדם. הציעו לתת לי נר זירוז – השראת לידה בשפה המקצועית- והסכמתי.האמת, כבר די נמאס לי, הייתי עייפה וכבדה, וההערות של אנשים שחשבו שיש לי הריון של פילה לא ממש עזרו לי.
רוצים לקרוא עוד סיפורי לידה? כנסו לאתר 9 חודשים
מצאתי את עצמי צורחת ברמות שלא הכרתי
בינתיים שום נס לא קרה מהנר. ישבתי בחדר, מחוברת למוניטור ומידי פעם היה ציר קטן שעשה טובה שהוא בא. הבנתי שזה הולך להיות תהליך ארוך ומייגע אז אמרתי לבעלי שילך הביתה ואימא שלי תישן איתי. בשעה 23:30 התחיל משהו בגוף שהיה כנראה צירים. הסתכלתי לשמיים ואמרתי "תודה אלוהים, אם אלו צירים, אני עוברת את זה כמו גדולה". כמה תמימות בבן אדם אחד.
לקראת חצות הכאב התחיל להתחזק ואז כבר נהייתי משוגעת. הייתי חצי מתה, צורחת, מרביצה לעצמי, לקיר, למיטה ולמה לא?הכאב היה כה חזק שלא ראיתי אף אחד בעיניים ופשוט מצאתי את עצמי צורחת ברמות שאני לא זיהיתי את עצמי. כל דקה בערך תפס אותי הכאב – הציר. הלכתי למקלחת וישבתי מתחת למים חמים כשאני מרגישה צירי לחץ איומים בפי הטבעת. זו תחושה איומה, כאב מחריד, עצום ונוראי.
הרופא שראה את מצבי נתן לי זריקת טשטוש בטוסיק, שממש, אבל ממש לא השפיעה עליי. אחרי שעה וחצי של גיהינום אמרתי לאימא שלי שאני לא עומדת בזה. שאני אעשה לעצמי משהו, אני אתאבד, אני אקפוץ מהחלון, למה הייתי צריכה את זה? למה לא עשיתי קיסרי? "אני לא יכולה יותר אימא", בכיתי.
צרחתי בטירוף, הרגשתי כאילו השטן נכנס בי, וכל זה מול צוות רופאים זרים לחלוטין. אפילו לא התפדחתי, שזה הכי לא אופייני לי, אבל באותו רגע שום דבר לא עניין אותי. אמרתי לאימא שלי שתלך להגיד להם שאם לא ייתנו לי משהו עכשיו, אני אעשה לעצמי משהו. ייאמר לזכותה של אימי שהיא הייתה ממש חזקה, היא ראתה את הבת שלה במצב כה קשה ואפילו לא בכתה, היא רק אמרה לי "מורני, הלוואי ויכולתי לעזור לך, אבל אין לי דרך". ברגע של שפיות לפני הכאב הבא אמרתי לה "אני יודעת אימא, אני פשוט לא יכולה יותר".
בעודי צורחת כמה אני חלשת אופי, נכנס הרופא ואמרתי לו אני לא יכולה יותר. למה אתם לא עוזרים לי? הרופא אמר שאפילו אין לי פתיחה. צרחתי שוב- כל הכאב והסבל הזה ואין פתיחה? מה יהיה כשתהיה פתיחה? אני אמות אמות אמות. הוא אמר שהחליטו להוריד אותי לחדר לידה לתת לי אפידורל. כנראה שהערתי את כול המחלקה, אז התייאשו ממני.
קיבלתי אפידורל – מגיהינום לגן עדן תוך דקות
הכניסו אותי לחדר לידה ועדיין צרחות האימה שלי נשמעות מכל עבר. חיברו אותי למוניטור, הרופאה שהייתה שם אמרה שזה ייקח עוד 20 דקות לפחות, כי רוצים לוודא שהמוניטור תקין לפני שנותנים אפידורל. במצבי זה היה כמו נצח. אי אפשר וזה לא אנושי לסבול כאב כזה. אי אפשר לתאר שמהכאב הזה את צריכה ללדת את הבייבי שלך. איך אני אוכל לאהוב את הילד אחרי שעברתי טראומה כזו? אני רוצה לאהוב אותו וכרגע אני רק רוצה שייצא ושלא יכאב לי.
אחרי 20 דקות הגיע הרגע החלומי שלי. לחדר נכנס בחור ממוצא רוסי הביא לי נייר ועט ואמר שאני אחתום על זה שאני יודעת מה זה אפידורל ומה ההשלכות שלו. הדבר הכי מטופש בעולם, לא רק שלא קראתי כלום ממה שכתוב, מבחינתי יכול היה להיות כתוב גם שאני ערבה למרדים על מיליון שקל ולא היה לי מושג. נותנים ליולדת ברגע הכי קשה שלה לחתום, יענו מה, אני לא אחתום? תביא כבר זריקה.
תוך פחות מחמש דקות כבר הייתי עם האפידורל – הגעתי לגן עדן. ירח דבש. הייתי מוכנה לעשות אהבה עם זה שהמציא את האפידורל. מה זה הדבר הזה? מגיהינום לגן עדן בעשר דקות. זהו, שום כאב, שום תחושה. בשעה 6:00 בבוקר נכנס רופא מדהים. איש גדול כזה וחברמן הכניס יד לבדוק שוב אם יש התקדמות. ופתאום, אני בפתיחה של 9! הסתכלתי עליו ואמרתי "אתה עובד עליי, נכון? עוד שנייה אני אלד, יענו?"
תבינו באיזה מצב נפשי הייתי אחרי הטראומה שעברתי, שאפילו עוד לא התקשרתי לבעלי. רק ב7:00 בבוקר התקשרתי אליו. הוא ישן החמוד, אפילו לא ידע שאני בחדר לידה. טוב הוא לא אשם. מכיוון שזו לידה ראשונה ולא ידעתי כמה זמן זה באמת ייקח, לא רציתי סתם שיתייבש. תוך רבע שעה הוא הגיע ועברו עוד שעתיים עד שילדתי.
ואז הוא נולד, כזה חמוד, אריאל שלי
המיילדת אמרה לי ללחוץ, ואני לחצתי. לחצתי כמו חיה רעה. אבל פתאום נהיה קצת לחץ בחדר והרופאים אמרו שכנראה נצטרך לעשות ניתוח קיסרי- הילד במצוקה, חבל הטבור כרוך סביב צווארו. בלב התפללתי חזק ואמרתי אין מצב, זה לא יקרה. יש לי שני ספרים של נועם אלימלך מתחת לכרית, טבלתי במקווה, עשיתי הפרשת חלה, יש לי שמירה, אני יולדת רגיל.
ואכן כך היה. לחצתי ולחצתי ולחצתי והתחילה התקדמות, אבל עדייו הרופא אמר שצריך ליילד בוואקום. "עוד 2 דקות את תהיי אימא", הוא חייך אליי. אמרתי טוב, ואקום עדיף מקיסרי, רק ביקשתי מהרופא שיהיה עדין, שלא יצא לי טרול מכוער כזה עם עוד ראש. אני זאת שאסתובב איתו במחלקה, תינוק עם עוד ראש, וכולם ישקרו ויגידו איזה חמודי הוא. כי מה הם יגידו, מה זה הדבר המכוער הזה שילדת?
ואז, בשעה 09:02 נולד הקטנציק שלי, בלי ראש נוסף... שמו אותו עליי, עטוף בבד ירוק עם פרצוף מעוך וסובל, בוהה בי ובטח אומר לעצמו "מה זה לאן הגעתי? ומי זאת האישה הבלונדינית עם החלוק הוורוד שבוכה ומסתכלת עליי"? הוא היה כזה חמוד, היצור הקטן הזה שלי, שאני הוצאתי אותו מגופי. האחות הגישה את התינוק לבעלי והוא נהיה לבן, כמעט התעלף. העיקר שיחק לי אותה חזק ובקטנה עליו להיות בלידה.
הוא רק נולד וכבר הביא לנו הרבה נחת: משקל 3250 ק"ג ועבר את מבחן אפגר בהצלחה. פרשתי בשיא לחדר התאוששות וכול מה שרציתי זה קפה הפוך וסיגריה. מזל טוב – אני אימא! אימא לאריאל יעקב, על שם סבא שלו, שלא זכה להכירו, אבל בטוח היה מתאהב בו תוך שנייה.