"התכווננתי בכל גופי, מאודי ונפשי ללידה טבעית. הייתי ערוכה בכל דרך שידעתי בזמנו. הגעתי עם הפתק שלי לזירוז בבית החולים, במצב רוח אופטימי ועם בקשה כתובה היטב שתאפשר לי להגיע לחדר לידה טבעית. הרופא התעצבן עלי באופן טוטאלי. אחרי שווידא שאני יודעת שזה כואב ללדת (אני בטוחה שהוא יודע זאת בעצמו מנסיון אישי), הוא טרק את הווילון והתלונן כל הדרך החוצה שצריך להכין תפריט ליולדות כי יש להן רצונות. כנראה שממש הגזמתי כשחשבתי שיש לי בחירה בנוגע לגוף שלי.
"שעתיים אח"כ על כדור פילאטיס, מתחת לזרם מים חמימים, אני נושמת, מדברת עם הגוף שלי. כואבת ונהנית שאין דברים כאלה. כולי רגועה, ומחויכת, נזכרת בלידה הראשונה ונהנית מזה שזו כל כך אחרת. כשהספיק לי כל הכייף הזה, אני והפמלייה הלכנו להתקבל לחדר לידה. זאת אומרת, הם הלכו, אני דידיתי כמו ברווז, ונעצרתי להינמס לתוך הקירות כל 4 צעדים.
"בחדר הבדיקות, החלה מסכת ההתעללויות שהרסה את כל הכיף שהיה עד עכשיו. זה התחיל ב'תטפסי על המיטה ותשכבי על הגב, הרופא כבר מגיע לבדוק לך פתיחה'. אני איבדתי אותה כבר בקונספט של לטפס, כי זה בהכרח אומר שעליי להזיז את הגוף שלי באופן שהוא בלתי הגיוני בעליל. גם את החלק של לשכב על הגב, היא הייתה צריכה להגיד עוד 3-4 פעמים, לפני שההכרה שלי הבינה שהיא רצינית.
"ואז התחיל הדיבור על זירוז כימי. הענין בזירוז הוא שהם יוצרים צירים שלא ממש עולים ויורדים. זה בעיקר עולה ועולה ואז עוד קצת עולה בשביל הכיף. לנשום נהיה לא ממש מעשי. קצת מביא חשק למות. או לשבור משהו. עם השיניים.
"מהמיטה הראשונה נתבקשתי לרדת ולעבור למיטה השלישית, שם יבדקו שוב את גודל העוברית, כי הגיע רופא אחר שמומחה בנושא. שוב הקונספט הזה של לעלות ולרדת ממיטות, ולשכב על הגב. בשלב הזה הצירים כבר נעשו כל כך מזוויעים, שאני מרגישה כמו וונדר וומן. אם הגוף שלי מסוגל לשאת בכזאת עוצמה, אני בטח יכולה מאוד בקלות לקפל את הברזלים של המיטה. בציר הבא אני נשבעת שאני מנסה. לא הלך לי. מפתיע?
"וכאילו שעד כה כל זה לא הספיק לחוצפנית עם הבקשות, בשביל הצחוקים, הם מחזירים אותי למיטה מספר 1 למוניטור. בחוויית הזמן שלי עברו איזה 4-5 שעות. אבל אין באמת חווית זמן בכלל. יש מצב שבזמן אמת זה היה 30 דקות. אבל מה זה משנה? בשלב הזה אני נשברת. נמאס לי מהם וממשחק הכיסאות המטופש הזה! כואב לי, הפמלייה שלי בחוץ, אני שונאת את כולם, ואני רק רוצה לחזור לנשום. לא נשמתי איזה יומיים.
"הציר עולה, הכאב עולה, הגוף מתכווץ, ובשנייה שהמוח שלי מבין שזה מתחיל לרדת הוא מתארגן על לקחת אוויר, רק שפספסתי, זה עולה חזרה. זה כואב, ולנשום מוריד כאב, ואני לא נושמת. אולי זה המחסור בחמצן במח שדורש עכשיו אפידורל? ושוב לטפס על מיטה, והפעם גם לא לזוז כי תוקעים לי מחט בין החוליות. המרדים צועק עליי שלא אזוז. 'סליחה, אבל דקרת אותי בגב! זה רפלקס לקפוץ! מה לא הגיוני פה? פעם ראשונה שזזים לך?'. גרררררר....אני עצבנית וממורמרת. 10 דקות אחר כך ונעלמו לי הרגליים. מישהו שם שם ערמות של שקי תפוח אדמה. אבל החזירו לי את הריאות! אני נושמת! כמו דג שהחזירו למים. וואו איזה כייף לי!
"אני כבר מזמן מבינה שאין לידה טבעית, ואני הולכת לגמרי על לידה פעילה. קדימה שמישהו יזיז את תפוחי האדמה האלה כדי שהאגן שלי יזוז. לפחות נעזור לבייבי בדרך שלה להתבסס האגן. אבל לא. שוב צועקים עלי: 'למה עכשיו? תנועה של הרגליים זה אחר כך'; 'למה מדבקות חשמל עכשיו? מדבקות חשמל אחר כך”. ממש קשה לרצות את הצוות הזה.
"חצי שעה של צחוקים מאוחר יותר, ומחצית מרופאי בית החולים אצלי בחדר. הם עוברים על המוניטור ומאבחנים: מצוקת נשימה לעוברית. זה מה שקורה כשמתחננים לאפידורל. שברת - שילמת. ברגע אחד, חלל החדר התמלא מילים כמו, חירום, מצוקה, ניתוח, מיד, לבד, מוות, חוזה, חתימה. הידיים שלי רועדות: ספק מהאפידורל הזה שמרגיש כמו קרח לוורידים, ספק מהפחד. אני בקושי מקשקשת משהו רועד על הדף, ובאופן מפליא, זה מצליח להיות דומה לחתימה האמיתית שלי. הופ מגלגלים אותי משם, הרחק הרחק מהפמלייה, הרחק הרחק מהחלום על לידה נורמאלית לשם שינוי.
"אני שוכבת על שולחן מנתחים. מולי תלוי ברישול פיסת בד, כדי שלא אראה את גופי. גם ככה הכל רדום שם. ואז יש אותי: ראש, ידיים קשורות למיטה, מחשבות, חזיונות, פחדים, שירה; ויש אותי: אי שם מעבר לפיסת הבד, לבד, מנותקת, גוף חסר משמעות, פיסת בשר, שניתן לחתוך, לבתר, מבלי שארגיש. ושני החלקים הם אני, ושניהם כל כך נפרדים. אחד חי אחד מת. אחד מרגיש אחד מת. כל מה שאני צריכה לידי, זאת אמא שתלטף את ראשי, תשיר לי שיר ערש, תנחם שהכל בסדר. אני שרה לעצמי, מזמנת מלאכים להצלה.
"אני בוכה את עצמי ומרגישה את השליפה מתוך הבטן שלי. דקה אחר כך, אני רואה את האהבה הטהורה ביותר בעולם במשקל 3.750 גרם, רק לשבריר שנייה. כי אני עדיין באמצע הטריק של המסור ועוד צריך לתפור אותי חזרה ולהראות לקהל שהכל בסדר. אני מביטה בפלא הזה, שברגע הקסום הזה, למי בכלל אכפת איך היא נולדה?! ונפעמת. זאת האלוהות שגדלה לי בבטן? זאת האלוהות שבחרה להיוולד לי? שבחרה אותי? איזו יראת כבוד אני חשה בנוכחות שלה".
*נטלי לורן כהן מלווה נשים שרוצות לייצר לעצמן לידה טובה, מענגת ואפילו אורגזמית דרך סדנה חינמית אונליין. לחצי כאן כדי להצטרף לסדנה "הסודות ללידה אורגזמית"