הגעתי למסקנה שאני לא רוצה בית חולים בכלל
התחלתי לקרוא המון-המון בפורומים, יותר מכרגיל. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה בית חולים. בכלל לא רוצה. ומכיוון שהיה ברור לי שאף מיילדת לא תיקח VBAC2 (שני ניתוחים קיסריים) בלידת בית, חשבתי על לידה ללא עזרה, רק אני ואבא, וגל, אם תהיה מוכנה. כמובן שאבא וגל הניאו אותי מהנושא, אבל בפנים בלב ידעתי שזה מה שאני רוצה. גל חשדה בי ואמרה לי שהיא ממש לא רוצה שזה מה שיקרה. אמרתי שלא, כמובן, אבל בלב קצת קיוויתי אחרת.
ואז הגיע שבוע 33, שבו גילו עודף מי שפיר ושאתה גדול ב-3 שבועות מהשבוע שאני נמצאת בו, והחליטו להתייחס לתוצאה הגבולית של בדיקת הסוכרת כסוכרת הריונית לכל דבר, מה שאומר מעקב הריון בסיכון, מה שאומר עוד בדיקות, מה שאומר ש... חלום הלידה הנרתיקית קצת מתרחק.
ובכל זאת, חשבתי לעצמי, יהיה בסדר. כשנגיע לגשר נחצה אותו. לרגע אחד אפילו לא חשבתי לשנות את החלומות שלי, להיפך, הרצון שלי בלידה בבית רק התחזק. היה ברור לי שבבית חולים כל מה שאני רוצה יהיה הפוך. וכשדיברתי עם גל, שאמורה הייתה להגיע ללוות אותי מהבית, הודעתי לה שחייבים להישאר בבית כמה שיותר, עד שממש לא תהיה ברירה לצאת - ובלב חשבתי, אולי יתמזל מזלי ולא נספיק לצאת לבית החולים.
אתה לא רוצה לצאת. עדיף לך בפנים
המשכתי לעשות בדיקות, מוניטור פעמיים בשבוע ו-US לעיתים קרובות. אמרתי לעצמי שאני אהיה "ילדה טובה" עד הלידה, שאוכל לטעון שאני יודעת בביטחון שאתה בסדר ושהסוכרת מאוזנת, ושאני שומרת על עצמי ועלייך. שתהיה לי "טענה" ביד למה אני כן יכולה ללדת לידה נרתיקית.
למה לא רציתי להגיע לקיסרי אלא ללדת וגינלי? יש הרבה סיבות. לא חוויתי מעולם לידה וגינלית וזה חסר לי: המסע שהאישה עושה עם הצירים המתגברים, הכוחות שהיא מוצאת בעצמה, הרגע הזה שהתינוק יוצא ומניחים אותו עלייך, הרגעים הראשונים שאתם יחד (שבחדר ניתוח לא מתאפשר).
בשבוע 37 הלכתי לבית החולים מעייני הישועה, רק כדי לבדוק מה דעתם על לידה נרתיקית. קיבלתי תשובה שלילית מוחצת והרגשתי שאני מתפרקת. לאחר שיחה עם גל החלטתי שאני חייבת לעצמי עוד שבוע אחד של ניסיונות, ואחר כך אני משחררת. אם לידה קיסרית זו הדרך שלך להגיע לעולם, אני אהיה חייבת לכבד את הבחירה הזו, אבל אני חייבת עוד קצת לנסות.
בשבוע שלאחר מכן מיכל, מדקרת וחברה, הגיעה לדקר אותי דיקור זירוז, 3 פעמים, ואתה .. בשלך. מראה קצת סימני יציאה, צירים מדי פעם, לפעמים אפילו כמה שעות, אך לבסוף הם נעלמים. כאילו אתה מחליט שלא צריך, עדיף בפנים.
הסכנה גודלת בכל יום
בשבוע 39, השבוע הגורלי הגיע ויש לי פגישה במרפאת טרום ניתוח. למרות שאמרתי שאשחרר, אני מנסה עוד לבדוק עם הרופא האם יש לי סיכויים, אפילו קלושים, ללידה נרתיקית בכל זאת, ומקבלת אותה תשובה שלילית מוחצת כמו במעייני הישועה. וגם שכבר ממש מאוחר ואני חייבת לעבור את הניתוח היום, כי יש כבר קצת צירים ולנוכח הידבקויות, וקרע בניתוח הקודם, הסכנה גודלת כל יום.
התקשרתי לאבא והתחלתי צום. לאחר כמה שעות החליטו שדוחים את הניתוח למחר בשעות הבוקר. אני ואבא הלכנו לסיבוב בקניון, ואני בשלי: "אולי הסיבוב יחזק את הצירים, ואפתיע את הרופאים" – כל כך קשה לשחרר.
אבא הלך בערב, עשיתי מקלחת זריזה וניסיתי לישון. ובבוקר – ממתינים. ב-09:50 מגיעים לקרוא לי, ללבוש חלוק ולרדת לחדר ניתוח. טלפון זריז לאבא שיגיע מהר, ובינתיים לוקחים אותי לחדר ניתוח. למזלי, בדיוק נכנס ניתוח דחוף, מה שנתן לאבא מספיק זמן להגיע וגם להביא את המצלמה.
נכנסים לניתוח. כל כך שונה מניתוח דחוף (שעברתי פעמיים). כשד"ר אורבך המרדימה שומעת שאני דולה, היא מתבדחת וצוחקת כמה היא תהנה "להכאיב לי", שכן הדולות מפריעות לעבודתה, ומשכנעות יולדות לא לקחת אפידורל בשלבים מוקדמים. חחח.
תודה על השיעור שלימדת אותי
אחרי שאני מורדמת נכנסים ד"ר שפירא וד"ר שגיא, והניתוח מתחיל. אבא לידי, מחזיק לי את היד. שזה כל כך אחרת מהניתוחים הקודמים: הוא שם איתי, חלק מהחוויה, ולא רק מקבל את התינוק אח"כ. ופתאום, בשעה 11:54, אתה בוכה... ובוכה... ובוכה, מעבר לדמעות ההתרגשות שלי המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאתה בוכה כ"כ, ואולי הייתי צריכה לחכות עוד כמה ימים עד שאתה תחליט לצאת, ולא להקשיב לרופאים. אבל אחרי כמה דקות, כשמראים לי אותך, כבר לא אכפת לי מכלום, רק להגיע למחלקה ולהחזיק אותך.
כמובן שאותך לוקחים למחלקה ביחד עם אבא, ואותי סוגרים ומעבירים להתאוששות. לאחר התאוששות מקוצרת (שעה ורבע – התנהגות טובה, הרבה רצון ולחץ, וכמובן, הדס האחות המקסימה), אני מגיעה למחלקה, עוברת למיטה ומתחיל מסע הלחץ לראות אותך, להחזיק אותך וכמובן להניק אותך. בשעה 16:00 סוף סוף אבא הביא אותך, ואני כבר יושבת במיטה ומחכה לך. בערב האחים שלך הגיעו לביקור, אחרי שכבר ירדתי מהמיטה והעבירו אותי לחדר עם פחות השגחה. יום למחרת כבר לקחתי אותך לביות מלא, ומאז לא נפרדנו.
אני רוצה להודות לך עומר יקר שלי, על המסע שהעברת אותי במהלך ההיריון הזה, ועל השיעור החשוב שלימדת אותי: לשחרר, ולדעת שלפעמים לא מספיק לרצות, אפילו לרצות מאד, יש רצונות אחרים להתחשב בהם. בעבר מאד כעסתי על הגוף שלי ועל עצמי, הרגשתי שנכשלתי בדרך כלשהי אם אני לא מצליחה לעשות מה שאלפי נשים לפניי עשו. היום אני יודעת שהייתי צריכה את מגוון הרגשות כלפי עצמי, כלפי הגוף שלי וכלפי הלידות הקיסריות שלי כדי להגיע לאן שאני היום, ולהיות שם במקום שמחבק, מעודד ועוזר לנשים לפני לידה קיסרית. מבטיחה לאהוב אותך, עומר שלי, ולהיות שם בשבילך כל הזמן. תודה שהצטרפת למשפחתנו.
נורית היא מלאכי דולה המתמחה בלידות קיסריות