עם כל ילד נוסף במשפחה, אנחנו נשבעים להיות חכמים יותר, ולא לעשות טעויות של טירונים כמו עם הילד שלפניו. בהרדמה, בהנקה, בחינוך – בכל פעם אנחנו בטוחים שפיצחנו את השיטה, ולא ניפול שוב לאותם בורות. ובמציאות, מה לעשות, רובנו דווקא נוטים לדרוך בעקבות שהשארנו לעצמנו. לכבוד יום הולדתו הראשון של בנה הבכור, אמא אחת החליטה לעזור לעצמה ולעגן את ההבטחות הללו בפוסט נוקב בבלוג שלה – מלווה בצילומים מפלילים – כדי שכשהילד הבא יגיח לעולם במזל טוב, היא תוכל להציץ ולהיזכר בדיוק מה לא לעשות. ואלו ההבטחות שלה:
להרגיל לעריסה מוקדם יותר. "לאילי, הבכור, היה רפלוקס, מה ששיבש לנו את כל ענייני ההאכלה וההרדמה ועלה לנו בחמישה סבבים של ניסיונות להרגיל אותו לעריסה, אחרי חודשים במיטה שלנו. אני ממש מקווה שבפעם הבא העניין הרפלוקס ייחסך מאיתנו, אבל גם אם לא, אני ממש לא מתכוונת לחכות לגיל חצי שנה כדי להתחיל להרגיל אותו/אותה לישון במיטה משלהם".
לא לתת מוצץ לסרבנים. " אילי בכלל לא סירב למוצץ, אבל משום מה היה נראה לי הכי נכון לתת לו את המוצץ הזה. חוץ מהעובדה שהוא יקר יותר, נראה לי שהרבה יותר קשה לגמול את התינוק ממנו, ובפעם הבאה אני מקווה לא לתת מוצץ בכלל, או לפחות להגביל מאוד את השימוש בו".
להילחם על ההנקה. "הנקתי חמישה שבועות קשים, עד שנשברתי, ואני מתחרטת על זה עד היום. אני מאחלת לעצמי שהתינוק או התינוקת הבאים שלי יהיו יונקים אלופים, ולא נצטרך עזרה בכלל, אבל גם אם לא, אני מבטיחה לעצמי להיאבק ולא להרים ידיים, לפחות לא כל כך מהר"
וגם אם זה לא מצליח – לא לשאוב. "בשנה הראשונה שלי כאמא ביליתי שעות כל יום בשאיבות, לפעמים אפילו ארבע שעות כל יום. פספסתי המון זמן עם הבן שלי, בזבזתי המון כסף, ולמרות שאני שמחה שהוא קיבל חלב אם, אני לא בטוחה שההקרבה הזו הייתה שווה. אם חלילה לא אצליח בפעם הבאה, ואראה שהשאיבות לא נעשות קלות יותר, אני בהחלט אתן גם בקבוקים של פורמולה".
להתחיל מוקדם יותר עם כוסות לתינוקות. "בגלל שגם ככה היה לאילי תיאבון פצפון, הרופא שלו ביקש שלא ניתן לו מים עם המוצקים, כדי לא לסתום לו את הקיבה. חיכיתי וחיכיתי, וכשהתחלנו לנסות, בגיל עשרה חודשים, הוא כבר היה גדול מדי כדי לקלוט את הטריק. רק בגיל שנה הוא התחיל לשתות כמו שצריך, וזה הלחיץ אותי מאוד – בפעם הבאה, אני פשוט אתן לו לנסות הרבה יותר מוקדם".
לא להשאיר את התינוק על המיטה. כמובן שזו חוכמה שבדיעבד, אבל אחרי הנפילה המפוארת שהוא עשה, ששלחה אותנו לכמה ימים בבית חולים, נשבעתי לעצמי שלא הוא ולא הילדים הבאים שלי יישארו לבד על המיטה שלנו. לא לשנייה, לא רק כדי שאלבש חולצה וגם לא אם ריפדתי הכל בכריות. מספיקה פחות משנייה כדי ליפול, ואמנם אני לא יכולה לקחת חזרה מה שקרה איתו, אבל אני נשבעת שלעולם זה לא יקרה לי יותר".
להתחיל לצחצח שיניים מוקדם. "גם בפעם הראשונה התחלתי מוקדם, ממש כשהשן הראשונה יצאה, אבל לצערי אילי התחיל להתנגד די מהר. לא רציתי שזה יהפוך למאבק וייצור אצלו התנגדות, והחלטתי לוותר – בדיעבד, רק היה קשה יותר לחזור, ובפעם הבאה אני אתחיל מוקדם ולא אפסיק, גם אם זה יעלה בקצת עימותים".
להתעקש עם הרופאים. "נכון שאני לא רופאה או אחות, אבל אני אמא של הילד שלי ואני מכירה אותו הכי טוב. כשרופא הילדים אמר לי שאין לו רפלוקס, הוא סבל סתם כמה שבועות, עד שתפסתי אומץ והתעקשתי לקבל חוות דעת נוספת. אותו דבר עם הטורטיקוליס, בעיה מוטורית שהייתה לו, והרופא התעקש שאני ממציאה. עם הילד הבא אני לא היה כזו מנומסת, ואחסוך לי ולילדים שלי הרבה סבל".
ליהנות יותר, לדאוג פחות. "למרות שהשנה הראשונה של אילי הייתה כיפית ומדהימה עבורי, חלק גדול ממנה ביליתי בדאגות וייסורים, שבדיעבד היו מיותרים ברובם. אני מתכוונת להיות הרבה יותר רגועה עם הילד הבא, ולתת יותר מקום להנאה שלי – כי זה באמת הדבר הכי כיף בעולם".
ומה ברשימה שלך? שתפי אותנו
50 דברים ששכחתי על לידה
מה שבטוח, כל מה שקורה הוא זמני. עלינו
הריונית שיק: הבלוגרית שכבשה אותנו