חדר המתנה מחוץ לחדר הניתוח של חדרי הלידה בבילינסון. אמצע הלילה. חמותי צועדת מקצה אל קצה בידיים שלובות, מדי פעם פולטת אנחה מודאגת. עוד רגע היא עושה בור ברצפה. אני יושב על כסא, דבוק לסלולרי. בטוויטר ימנים ושמאלנים רבים, בחדר יש שקט רועם. מדי פעם אני מעיף מבט לאצבעות ידי השמאלית, מוודא שטבעות הנישואים והאירוסים של אשתי עדיין עליי. אני עושה הכל כדי להסיח את דעתי מהרגע הזה, אבל זה בלתי אפשרי. ריח הכלור של בית החולים, המחשבה על כל האנשים שישבו על הכיסאות האלו לפניי או העובדה שאשתי בעיצומו של ניתוח קיסרי כשהיא רק בשבוע 32 להריון לא מאפשרים לי לברוח. מסתכל על השעון, 23:30. מסתכל על הסוללה, 19 אחוז. נאנח ועובר לסטוריז באינסטגרם.
הדלתות האוטומטיות של חדר הניתוח נפתחות. "גיא", חמותי קוראת לי. צוות של שני אנשי כוח עזר ואחות יוצאים עם אינקובטור נייד. אני דוחף את הנייד לכיס ורץ אחריהם. אנחנו יוצאים מבית החולים לנשים אל גן הפסלים של בילינסון. שקט מופתי בחוץ, אין נפש חיה. כל תשומת הלב שלי נתונה לתינוק בתוך האינקובטור. "הלידה עברה בשלום", אומרת האחות תוך כדי הליכה מהירה. "היה קצת חשש בהתחלה למצב הנשימתי שלו, אבל המדדים תקינים והכל בסדר". אני מנסה להציץ פנימה אבל לא מצליח כל עוד האינקובטור בתנועה. "עדיין לא שקלנו אותו, אבל מסתמן שגם מבחינת הגודל אין ממש מקום לדאגה", היא ממשיכה, "מכאן ניקח אותו לפגייה, שם הוא יישאר בשבועות הקרובים". אנחנו נכנסים לשניידר. אולי עם התאורה הפלורסנטית אני אצליח לראות אותו טוב יותר?
"גיא?", האחות קוראת לי. תכף נעצור בלובי מעליות. "גיא?", היא קוראת שוב. בלובי מעליות אני אצליח לראות אותו כמו שצריך. "אבא", אומרת האחות. אני מפנה אליה את תשומת לבי, המום למשמע התואר החדש. "אתה איתי?", היא שואלת. אני מהנהן. "כן", אני עונה, "פגייה, שניידר. הוא יהיה שם כמה שבועות". פעמון המעלית מצלצל, הדלתות נפתחות וכולנו נכנסים פנימה. אני סוף סוף מקבל הזדמנות לראות אותו כמו שצריך. היום אני בכלל לא זוכר מה ראיתי באותו רגע, רק את הריצה הבהולה הזו, מחדרי הלידה לפגייה.
ילדים ששוקלים פחות מקרטון חלב
זה התחיל מדימומים קלים שהובילו לאשפוזים במחלקת הריון בסיכון. שם הם הפכו לדימומים מסיביים שנגמרו בניתוח חירום קיסרי ולאחריו הגיהינום שהוא הפגייה. משלל תרחישי האימה שהיו לי בנוגע ללידה, זה לא היה אחד מהם. זה לא שציפיתי לסצנה מסרט הוליוודי, אבל בטח שלא העליתי בדעתי כמה דברים יכולים להשתבש. בקורס ההכנה ללידה בכלל לא דיברו על האפשרות של לידה מוקדמת, שלא לדבר על מה לעשות אם וכאשר זה קורה. והנה, מצאתי את עצמי מקרצף ידיים בספטול סקרב חמש פעמים ביום, לובש חלוק צהוב, נעמד מול האינקובטור וסופר את הצינורות שמחוברים לבן שלי.
הלכנו לבקר אותו לפחות פעם ביום, התעדכנתי במצבו הרפואי והייתי הקורה התומכת בבניין הרעוע שהיה המצב הנפשי של אשתי. אומרים שדי פשוט להתאושש מקיסרי – אבל שוכחים לציין את הדכדוך הנפשי שנלווה אליו. הימים הראשונים היו כנראה בין הקשים שהיא אי פעם נאלצה להתמודד איתם. ההתאוששות מהניתוח והמרחק הפיזי בין מחלקת היולדות לפגייה עשו את שלהם, ובזמן האשפוז שלה המצב הזה הביא אותה לכדי בכי לפחות חמש פעמים ביום והותיר אותה באפיסת כוחות. אני יכול לספור על יד אחת את כמות הפעמים שראיתי אותה נשברת בעשור פלוס שאנחנו מכירים. בימים שלאחר הלידה זה היה יותר מדי בשבילה.
"אני לא יכולה לדמיין איך זה בשביל מישהי שזאת הלידה הראשונה שלה", שמעתי פעם את אחת האימהות האחרות אומרת בחדר המכונה טיפול נמרץ 1, ובעוד שגם אני חוויתי קושי, כנראה שלעולם לא אוכל להבין איך זה כששולפים לך את הילד מהבטן בחודש השביעי ועכשיו הוא שוכב בחדר מרוחק, מתחת למנורה כחולה באינקובטור.
התחושה הרווחת בפגייה היא מלנכוליה. עד כמה שמנסים להפוך את המקום הזה לחלל מכיל, נעים ונוח, זה כנראה המקום הכי מדכא שאי פעם הייתי בו. ערב אחד ישבנו מחוץ לחדר בזמן שהצוות עשה אינטובציה לאחד התינוקות. ראיתי על הקיר מולנו אוסף קולאז'ים שהורים אחרים השאירו לצוות כאות הוקרה. אינספור מסגרות עם תמונות של ילדים ששוקלים פחות מקרטון חלב, כמו קיר נעדרים אחרי איזה אסון טבע נוראי.
הביקורים בפגייה הותירו אותנו סחוטים. מאגרי הכוח הופנו לניסיונות לבסס שמץ של הורות נורמטיבית. מפגשי סקין טו סקין, אמבטיות, הנקה והחלפות חיתולים. כשיצאנו משם בערב, הכוח שנשאר לנו נמוג לחלוטין מהדיכאון של לעזוב אותו לבד באינקובטור. בדיעבד, הקושי האישי שלי התחיל כנראה שם. בזמן שאשתי מצאה נחמה בשאיבת חלב אינטנסיבית, אני הרגשתי מבולבל ובעיקר אבוד – אבל לא הייתי מוכן להרשות לעצמי להראות סימני חולשה. יותר מדי דברים היו על הפרק, פחות מדי זמן בשביל להתמודד עם מה שעבר עליי. זה לפחות היה התירוץ שהמצאתי לעצמי.
דושבג עם צמיד בית חולים
אם הייתי יכול לסכם את אותה תקופה במילה אחת היא כנראה הייתה הכחשה. התכחשתי לחלוטין לפגות של הבן שלי. עד כדי כך שהדרתי את המילה הזאת וכל הטייה שלה. הבן שלי לא היה פג, הוא נולד מוקדם. הוא לא בפגייה, הוא בבית החולים. לא יכולתי לסבול את המחשבה שסטיגמת הפגות תדבק בו. וזה הוביל ללא מעט סיטואציות משונות עם אנשים.
כשבני נולד כבר עבדתי קצת יותר מחודשיים במקום עבודה חדש, והדבר האחרון שרציתי לעשות זה לגולל את סאגת הלידה שלו. אז השתדלתי לשמור את רוב הפרטים לעצמי ופשוט להמשיך בעבודה. פעם אחת קולגה שאלה איך אני מסתדר עם הילד בבית וכשהתברר לה שהוא מאושפז בשניידר, השיחה לקחה תפנית. "רגע, הוא בשניידר? הוא בסדר?", היא החווירה. אם לשפוט על פי ההלם שהתפשט על פניה היא חשבה שזה רציני. בסופו של דבר אמרתי לה שהוא בפגייה והכל בסדר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי – היא הלכה משם די מבואסת ואני הרגשתי מובך עד עמקי נשמתי.
פעם אחרת מישהי תהתה אם אני מסתובב עם הצמידים של בית החולים על היד בתור איזה אמירה אופנתית או שזו הדרך שלי להראות לכולם שנולד לי בן. תהיתי אם להגיד לה שהצמידים האלה הם הדבר היחיד שמפריד ביני לבינו מבחינת המאבטחים בכניסה לפגייה, שאני מוכרח ללכת איתם בכל רגע נתון והתבקשתי שלא להוריד אותם עד השחרור – אבל ידעתי שהיא פשוט לא תבין. "עזבי, סיפור ארוך", אמרתי לה. אז היא עזבה ואני הרגשתי כמו חתיכת דושבג.
שבוע וחצי לאחר הלידה, ובניגוד לכל הציפיות, מצבו הרפואי של הקטנצ'יק השתפר באופן משמעותי. הוא כבר לא הזדקק לסיוע נשימתי, הצליח לווסת את חום הגוף שלו ולאכול בלי זונדה ושקל למעלה מ-2 קילו. הרופאים ראו לנכון לשחרר אותו הביתה, ובאמצע יום העבודה דהרתי הביתה להביא את הסלקל. העמסנו אותו על המכונית ונסענו משם. נשמתי לרווחה. לא עוד תינוקות שמחוברים למנשמים, לא עוד צפצופי מוניטור ולא עוד ספטול סקרב חמש פעמים ביום.
הייתי בטוח שזאת הפעם האחרונה שניאלץ להגיע לביה"ח – ולא יכולתי להיות רחוק כל כך מהמציאות. שבוע מאוחר יותר הוא כבר חזר לבדיקת עיניים שלא הייתה מביישת את סצינות הטיפולים בתפוז המכני. שבוע אחרי זה בדיקת שמיעה. אחר כך פגישה עם הרופא ממרפאת CMV בשניידר. חשבתם שהפגייה זה מקום מדכא? נסו להסתובב באזור של המחלקה האונקולוגית בבית חולים לילדים, בדרך לעוד מרפאה. אחרי זה היה אולטרסאונד מוח, אולטרסאונד ירכיים, וזה בלי להכליל את כל מעקבי הבילירובין שעשינו לו בטיפת חלב בגלל צהבת. בחודש הראשון היינו בממוצע כל שבוע בשניידר. הרגשתי שאני משועבד למערכת הבריאות, שהבדיקות הרפואיות שותות לנו את החיים ושלאט לאט אני מאבד את השפיות, אבל שומר הכל בפנים כאילו הכל בסדר. בשלב הזה, התחלתי כבר להראות סימנים של דיכאון.
מי יאסוף אותי אם אני אשבר?
אתר הורותא, המתמחה בטיפול פסיכולוגי למתמודדים עם דיכאון אחרי לידה, מונה כמה תסמינים שכיחים של דיכאון פוסט פרטום בקרב גברים: התקפי כעס, עייפות בלתי מוסברת, הסתגרות, התנהגות לא חברתית ועוד. סטטיסטית, אחד מכל עשרה אבות מתמודדים עם זה. למרות שמעולם לא אובחנתי על ידי איש מקצוע, הסימנים היו שם.
בחודשים הראשונים הכעס הפך לחלק ניכר מההוויה שלי. בין אם בבית או בעבודה, הייתי מסתובב עצבני כל היום. כל שינוי קטן בסדר היום היה מוציא אותי מדעתי, כל הודעת וואטסאפ הייתה מעלה לי את הדופק. מהבוקר ועד הערב חטפתי קריזה מאיזו שטות, הוצאתי אותה על האנשים שיקרים לי ואז הצטערתי על זה. פעם אחת שטפתי את אשתי במונולוג תוקפני רק בגלל שהיא השאירה כלים עם פסטו בכיור. בעבודה נכנסתי לתכתובת מיילים מאוד אגרסיבית עם קולגה שבסופה הכנסתי אגרוף בכל הכוח לדלת של אחד מתאי השירותים. פעם אחרת מצאתי את עצמי צורח על אמא שלי במהלך שיחת טלפון. היא בסך הכל ניסתה להסביר לי שלכולם יש קשיים בהתחלה, אבל לא הייתי מוכן לשמוע.
באותם ימים הרגשתי כל כך בודד, כאילו אני האדם היחיד בעולם שמתמודד עם קשיים. "אני רק רוצה לחזור לשגרה", אמרתי לה, "נמאס לי להיות המסכן הזה בעבודה שצריך שכל הזמן יתחשבו בו, אני לא יכול עם זה יותר, נשבר לי הזין!". היא כמובן התקשרה מיד לאשתי להגיד לה שהיא מודאגת.
בחודשים הראשונים עם התינוק בבית הייתי כל כך מותש נפשית, שהרגשתי שהדבר היחיד שהיו לי אנרגיות אליו זה לבכות. פשוט ללכת לאיזה פינה בודדה ולהוציא הכל. אבל לא רציתי להדאיג את אשתי. חשבתי שאם היא תישבר אני אוכל לאסוף אותה, אבל אם אני אשבר – אף אחד לא יוכל לאסוף אותי. חוץ מזה, גברים לא בוכים. תקראו לזה Toxic Masculinity, גבריות מורעלת, או סתם טיפש, אבל ככה הרגשתי – שאני צריך לתפקד בצורה נורמטיבית ולהתמודד עם המצב כמו גבר. ואם יהיה זמן בהמשך, אולי אוכל לעכל הכל. אבל אין באמת כזה זמן כשאתה היחיד בבית שמכניס משכורת.
חודשיים אחרי הלידה כבר היה לי ברור שאם אני לא אטפל בעצמי כנראה אעשה משהו שאצטער עליו. מצאתי את עצמי מול פסיכולוג, מספר לו על התקופה האחרונה ועל הפעם ההיא שעברתי ליד אתר בנייה. "היה שם כזה עגורן שהרים פלטות של ברזל", אמרתי לו, "הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי: 'אולי, אם אני אעבור מתחתיו, אחת הפלטות ייפלו עליי, ואז אני לא ארגיש את התחושות האלו יותר'".
השתדלתי לתת לפנטזיה המעוותת נפח קומי, כאילו אני מתאר סצנה מסרטון של הלוני טונס. אבל באותו רגע קיבלתי הסבר מפורט על סקלת המחשבות האובדניות השכיחות, כמו גם התייחסות אישית לפן הקומי של הפנטזיה. "העובדה שאתה כביכול נותן למחשבות האלו נופך משעשע צריכה להדאיג אותך עוד יותר", הסביר הפסיכולוג, "זאת כנראה הדרך שלך להתכחש לחומרה שלהן. זה כאילו אתה אומר לעצמך: 'לא, זה סתם. זאת בדיחה', כשבפועל אתה מודע לבעייתיות של המצב". חזרתי הביתה כאילו זה סתם עוד ערב שגרתי. אשתי ואני עשינו אמבטיה לילד וכשסיבנתי לו את הזרוע הוא חייך אליי. אני לא זוכר את הפעם הראשונה שהוא עשה את זה ואני די משוכנע שזה לא קרה באותה מקלחת, אבל החיוך הזה זכור לי היטב.
באותו רגע הכתה בי המחשבה שמתוך תהומות הקושי, הילד הקטן שבאמבטיה עוד ימצא את עצמו ללא אבא. פרצתי בבכי וסיפרתי לאשתי הכל. הייתי היסטרי. אמרתי לה שאני חושב שיש לי תסמונת בי-פולארית, שיש לי פראנויות. אמרתי לה שאני חושב שאני באמת מאבד את זה – לא בדיוק הרגע הכי גאה שלי.
למעשה, הרגע הזה היה כל מה שחששתי ממנו באותה תקופה, הרגע שבו אני נשבר לרסיסים ואין מי שיאסוף אותי. אשתי תפסה אותי חזק בזרועותיה, חיבקה אותי בכל הכוח ואמרה לי לא לדאוג – שהכל יהיה בסדר. באותו ערב שגרתי, בזמן האמבטיה של הילד, הבנתי שמצאתי את הקורה התומכת בבניין הרעוע שהוא המצב הנפשי שלי.
גם לי יש על מי ליפול
אני מניח שההודאה במחשבות האובדניות היו רגע ההתפכחות – הרגע שבו הבנתי שאני לא מצליח להתמודד לבד עם מה שעובר עליי. המצאתי מיליון תירוצים כדי לא להודות שאני מתמודד עם משהו שאני לא מסוגל להכיל. מעולם לא הרגשתי רמות גבוהות כל כך של סטרס – לא במבצעים צבאיים וגם לא במלחמות. אבל חשבתי שהמתח הנפשי שאני שרוי בו לא מוצדק, שאני חייב לנשוך שפתיים, להיות חזק. נכון שטכנית מה שעבר עליי לא התקרב למה שעבר על אשתי, אבל זה לא אומר שלא חוויתי טראומות. מהלידה, מהפגייה, מכל מה שנלווה לאירוע הזה. ובסופן של ההתכחשות, העמדת הפנים, הקריסה הנפשית וחוסר הלגיטימציה להודות שמשהו ממש לא בסדר – מה שבאמת הצליח להציל אותי הייתה התמיכה של האנשים שקרובים אליי. אותן תחושות נוראיות עולות בי מדי פעם, אבל הרבה יותר פשוט להתמודד איתן כשיש על מי ליפול.
אם אתם שואלים אותי מה נתן לי את הכוח לצאת מכל התסבוכת הזאת, אז התשובה היא המשפחה – אשתי והילד. הקלישאה הכי אמיתית שיש. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהבן שלי נמצא איתי, אבל שאני מנותק, מותש וחלול. לא יכולתי לסבול את זה שאני לא מסוגל לעזור לאשתי להתמודד עם המצב שהיא נזרקה אליו ביחד איתי, שאני חוטף קריזות על שטויות ורק רוצה לבכות כל היום.
הקריסה הזו העיקה לי על האגו וגרמה לי בושה אדירה. אין תחושה גרועה יותר מאשר להודות בבעיות שלך ולהרגיש חסר אונים. במחשבה שנייה, אולי זה עדיף על פני להימחץ על ידי פלטה של ברזל.