22:30, הבית שקט. כולם נרדמו מוקדם, העייפות מהלידה בלילה הקודם הכריעה אותי ונרדמתי עם הבנות שלי במיטה. לפתע הנייד מצלצל בסלון. בעלי עונה בקול עייף לטלפון ואומר "כן, כן, אני מעיר אותה, היא תכף תחזור אלייך".
אני קמה מהמיטה בזינוק כמו צ'יטה וחוזרת אליה. "אני עם ציר כל 7-8 דקות", היא אומרת. "כמה זמן נמשך הציר?" "חצי דקה". "טוב, כנסי להתקלח, מקלחת חמה וארוכה ולכי לשכב במיטה לנוח טיפה. אם הלידה תהיה הלילה את צריכה שיהיה לך כוח".
4 לפנות בוקר, פתיחה של חצי סנטימטר
תוך 10 דקות מצאתי את עצמי אחרי מקלחת, מכינה תיק ללידה ו"עולה" על מדי העבודה שלי- טרנינג נוח, חולצה קצרה וקפוצ'ון. מדברת שוב עם היולדת בטלפון. היא מפחדת. החשש מהצטרפות של ילד שני למשפחה משבית לה את הצירים. שיחה ארוכה עזרה לה לשחרר קצת את הבכי שהיה תקוע בגרון. חזרתי לישון, עם מדי העבודה עליי, כמו בכיתת כוננות בצבא. אם תהיה לידה אהיה מוכנה להקפצה.
אל תטעו, אני לא מתלוננת. לא על הפעם ההיא שהייתי צריכה לחזור מהצפון באוטובוס האחרון ביום שישי למרכז כדי להגיע ללידה, לחזור על הבוקר צפונה אחרי לילה ללא שינה כדי שהילדות שלי לא יתאכזבו שאמא לא שם איתן.
לא כשיולדת נרגשת העירה אותי ב-4 לפנות בבוקר כי יצא לה הפקק הרירי; לא על הפעם ההיא שקמתי ב- 2:30 לפנות בוקר בלילה גשום וקר במיוחד כדי להגיע ללידה ולגלות פתיחה של חצי ס"מ וגם לא כשיולדת התחילה לידה ביום של החתונה של החברה הכי טובה שלי ונאלצתי לעזוב את החתונה באמצע.
ובפעם ההיא, שבזמן לידה אחת צלצלה יולדת אחרת שירדו לה המים והייתי צריכה לעבור מלידה ללידה בלי מנוחה. גם אז לא התלוננתי, וזאת אחרי שלושה ימים ארוכים בבית החולים.
איך אפשר להירדם אחרי דבר כזה?
התשובה לכל הטירוף הזה, היא שאני עושה את זה מתוך תחושת שליחות והרבה אהבה, וכך גם כל שבט הדולות שסביבי. אני לא מקטרת ולא מתבכיינת, כי אחרי הכל אף אחד לא הכריח אותי לעסוק בזה. אבל בפעם הבאה שאתם חושבים על דולה, אני רק רוצה שתכירו קצת את הצד השני, שיהיה לכם קצת מושג על איך החיים שלנו נראים:
1. אני תמיד מוכנה להקפצה. מתכננת את החיים שלי לפי הלידות שאני מלווה, מנהלת את המפגשים החברתיים שלי לפי המרחק מבית היולדת הבאה בתור רק כדי שלא יקרה מצב שלא אספיק להגיע ללידה.
2. הנייד שלי פתוח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. גם בשבתות וחגים, והוא תמיד איתי.
3. כן, גם בשירותים. סליחה מראש על הרעש.
4. ואם אין לי קליטה, אני מודיעה באיזה מספר חלופי אפשר למצוא אותי. זו לא טעות, תבקשו אותי, אני שם.
5. תיק הלידה שלי תמיד מוכן איתי. גם אם אני רק קופצת לארוחת ערב אצל חברים.
6. בכל פעם שאני יוצאת לחופשה אני מוצאת לפחות שתי דולות שיגבו אותי. שיהיו בכוננות במקומי.
7. כל יום, כל היום הנשים שאני מלווה נמצאות לי בתודעה. ואני מתכננת כל צעד ושעל לפי סיכויי הלידה של אותו היום.
8. פרץ האדרנלין מונע ממני להירדם אחרי כל לידה. גם אם לא ישנתי יומיים רצוף. עזרתי להביא חיים לעולם, לעזאזל.
9. הילדות שלי כבר מתורגלות. למרות גילן הצעיר הן מבינות שאמא יוצאת באמצע הלילה, ולא תמיד אמא תגיע לאסוף אותן מהגן כי "אמא הלכה לעזור לתינוק להגיע לעולם". כן, ככה הן תופסות את מה שאני עושה.
10. אני לוקחות כל אחת ללב. כל אישה, כל בן זוג, כל לידה.
11. ואם הייתה לידה קשה, אני אבכה רק כשאצא מחדר הלידה. את לא תראי את זה עליי, כי אני שם בשבילך ולמענך, אהיה הסלע האיתן שלך. אבל אחר כך, כשאצא מחדר לידה אבכה את כל הצער והכאב שנגרמו לך כאילו היה מדובר בי.
12. המקצוע הזה הוא השליחות שלי. אחרי שעברתי כמה תפקידים בחיי, הבנתי שזה היעוד שלי ושלאהוב את מה שאתה עושה זה אנדרסטייטמנט לעומת מה שאני מרגישה בכל לידה. לפעמים, אגב, נדמה לי שהמקצוע הזה בחר בי ולא אני בו.
אני פה שבגלל שאני רוצה, ולמי שתוהה, אני עדיין בכוננות. מחכה לאישה מאתמול בלילה שתפתח צירי לידה.
אורטל בירן גורפינקל היא דולה ומדריכת הכנה ללידה, בעלת "אמאהבה-הבית שלך לאמהות"