חצי שנה לאחר שבנה הבכור נפטר מסרטן, החליטה דניאלה יקיר לעשות צעד יוצא דופן כדי להנציח אותו ואת החיים החדשים שהיא עומדת להביא לעולם: צילומי היריון בבית קברות.
נבו נפטר לפני שנה, ביוני 2020, חודש לאחר יום הולדתו השלישי. יקיר, בת 33 מרחובות, מספרת על מאבק ארוך עד שהתגלה הגידול שכנראה הסתתר בראשו מיום לידתו. "הוא נלחם בגבורה במשך כשנתיים וחודש. בהתחלה הרופאים לא היו שיתופיים איתי עד שהתעקשתי על צילום ראש. גילינו גידול ענק בראש ומיד התחלנו להיות מטופלים בבית חולים דנה – איכילוב. טסנו איתו אפילו להקרנות בארה"ב. חזרנו לארץ נכנסו לגן, הכל היה נראה לקראת שיקום".
שבעה חודשים לאחר מכן, הבחינה יקיר שבנה מתעורר לא מעט בלילות. "ביקשתי MRI וגילינו גידול ענק בגב וגרורות בראש. גילינו שהגידול חזר ושהמצב סופני. החלטתי שאני הופכת כל אבן בעולם ומוצאת טיפול. ניסיתי שמן קנאביס ותזונה עם תוספות אנטי סרטניות, ריפוי בעיסוק, אבל ב-2020 הוא נפטר".
ברגע הקשה ביותר בחייה, יקיר הייתה בחודש השלישי להריונה. "כשהיה MRI גרוע, בפעם הראשונה ביקשתי מאלוהים שנבו לא יסבול. הלכתי על חבל דק וניסיתי שמצד אחד הבן שלי יחיה איתי ומנגד לא רציתי לגרום לו סבל. זה נורא לחוות לראות את הילד סובל ונובל. כשנבו נפטר הייתי בשבוע 13. הלכתי לרופא פרטי והוא אמר לי בבדיקה שיש לי בת. שאלתי את נבו מה הוא חושב שיש לאמא בבטן, והוא אמר בן. אמרתי לרופא אתה טועה. בשבת התחילה ההתדרדרות. הוא נפטר לפנות בוקר במוצאי שבת וביום ראשון הייתה ההלוויה. למחרת נקבעה לי שקיפות עורפית בקופת החולים, ולא ויתרתי, הלכתי. פתחנו את השבעה וידענו שיש לנו בן, אין מקריות לשום דבר".
"אלוהים לקח את נבו. אני פשוט נרדמתי איתו, והוא נפטר. לצאת מבית חולים עם עגלה ריקה רציתי למות יחד איתו, זה לא יכול להיות, חצי שנה אחרי אני יוצאת באותו יום ראשון עם עגלה מלאה זה מטורף".
ילד צומח וילד נובל
במהלך השבעה יקיר ומשפחתה קיבלו לא מעט מבקרים ושיחות טלפון. אחת מהן הייתה הצלמת אפרת אריאל-כהן, חברה של אחת מחברותיה של יקיר, שאמרה לה שהיא תשמח להעניק לה במתנה צילומי היריון.
"בחודש שישי אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להצטלם סתם להיריון. חוויתי אבדן תוך כדי היריון, היה לי קשה. קברתי ילד והייתי בהיריון. אמרתי לאלוהים מה אתה צוחק עלי, אתה מכסה ילד וילד שני בועט בבטן. יש לי בת בבית, היה הזוי, האור וחושך. ילד צומח, וילד נובל וקשה מאוד להכיל את זה. בסופו של דבר התקשרתי לאפרת ואמרתי לה 'יש לי משהו מוזר. אם לא תסכימי זה בסדר, כי זה קריפי'. אמרתי לה שאני רוצה לעשות צילומים בבית קברות. היא אמרה שמה שאני רוצה היא איתי. יש לי גם את נבו, ויש את ליבי, האחות הגדולה, איתה עשיתי צילומים בפרדס והייתי בשבוע 32 עם גבע רפאל".
למה דווקא בבית הקברות?
"החלטתי לצלם את האור והחושך בחיי. את האובדן תוך כדי החיים שנבנים בתוכי. התמונות מספרות את מה שהלב לא מסוגל להכיל. אני חיה אובדן ואני חיה חיים. זה ביחד. יש רגעי שבר ויש רגעים כואבים. נבו הוא חלק ממני. אני פעילה בעמותות ומשתדלת לעזור לכמה שיותר הורים, אני משתדלת לעזור למצוא מחקרים, אולי יש שיעור זה מה שאני מאמינה, החיים כואבים אבל הם חזקים".
לא כולם הבינו את הצורך של יקיר בשילוב שני האירועים האלה. היא מעידה שגם בעלה טען שמדובר במעשה "קריפי", אבל תמך באופן מלא בהחלטה שלה. "אני מניחה שהתמונות יהיו קשות לחלק מהאנשים. זה מפגיש אותך עם המוות, עם קבר של ילד. אני מנסה להנציח אותו בכמה שיותר דרכים. עשיתי שרשרת עם טביעת אצבע, בובה עם בגדים שלו. אני כותבת גם ספר עליו. הוא היה לי מיוחד מחונן, דיבר שוטף. ילד מיוחד, קיבל את הטיפולים באהבה כאילו משהו הגיע מלמעלה. השיעור שהוא לימד אותי זה לעזור לאימהות אחרות, אני רוצה לעזור למשפחות שחוות אבדן ומשבר, לכן גם אני לומדת הנחיית הורים במכון אדלר, אני רוצה לנסות לעשות טוב לכמה שיותר משפחות".
רגע לפני סוף השיחה, יקיר מבקשת להדגיש עוד דבר אחד: "כולם אומרים 'החיים חזקים', אבל זה לא נכון. לבחור להביא ילדים, לבחור להמשיך, זה הכל בחירות בחיים. אנשים חווים אבדן ומתמודדים עם זה ורציתי לשקף את ההתמודדות. קברתי את הבן שלי. ממשיכים עם האבדן, חיים את האובדן והכל ביחד זה החיים שלנו. כולנו עוברים כאב כלשהו זה סוג של מעגל חיים ומוות. כמה המעגלים נושקים עד כאב, לאורך כל הדרך עם נבו ראיתי רגעי אור וחושך. רציתי להראות שזה חלק מהחיים של כולם".