כל היום חיכיתי ללילה שיגיע. וכשהגיע, שכבתי במיטה והתמסרתי לו. לעצום מהר את העיניים ולהניח לו לקחת אותי למחוזות אחרים, רחוקים.
אבל בלילה, המחשבות לא מניחות לי. אני לוקחת אוויר ומרגישה כאילו עליי לטפס על הר מאוד גבוה כדי למלא את הריאות עד תום. מועקה. גם הלב מקשה עליי, ואני מרגישה אותו פועם בחוזקה, כמעט יוצא מהגוף.
מתהפכת, לא נרדמת, המחשבות לא מניחות. מנסה לקחת נשימה עמוקה יותר. לא הולך. אוויר! אני צריכה אוויר!
"אלוהים, שומע אותי?"
אני מעיפה ממני את השמיכה ונמלטת אל המרפסת שעל הגג, אולי אוויר הלילה הצונן יקל עליי. שקט ורגוע על הגג. הבנות הקטנות ישנות, חולמות חלומות של תינוקות, ואמא נאחזת במראה המרהיב והאינסופי של הכוכבים שבשמיים ובאפשרות שיש אלוהים, על מנת לעבור את הלילה, את המחר.
הסיזיפיות הזאת הורגת אותי. איזה חוסר תכלית. החיים מרגישים כמו שיעמום אחד ארוך, קבוע. יום אחר יום אחר יום.
"אלוהים! שומע אותי?" בהתחלה אני מדברת איתו בלב. קצת נבוכה. "אלוהים, בבקשה! אני לא יכולה יותר ככה", אני שומעת את עצמי לוחשת ובולעת דמעה מלוחה. אפילו הבכי חלש, אילם.
ברור שמשהו פה לגמרי לא בסדר. ברור שככה אי אפשר להמשיך. אני רואה בחוץ אנשים שממש נהנים מהחיים, שמחייכים, שמשחקים עם הילדים בגינה. ואני, מה? מהרגע שהשמש זורחת, מתחילה לספור את הדקות עד לבואו של הלילה, וחוזר חלילה.
אי אפשר לומר מילה רעה על התפקוד היומיומי שלי. אני מבשלת, מנקה, מטפלת בבנות, מקריאה סיפור, משכיבה, לוקחת לגן, מחזירה מהגן. פועלת על אוטומט. מסמנת "וי" על מטלות היומיום. ככה זה יהיה? ככה, יום אחר יום? עד המוות?
אני נזכרת לפתע באורנה אחרת. לפני מיליון שנות אור, אורנה צוחקת, ויטאלית, שמארחת אנשים בביתה, שמבשלת כי מתחשק לה ולא כי צריך, שיומה מלא בפעילות ובדברים שצריך וכיף לעשות. איפה האורנה הזאת?
הסימנים היו שם כבר אחרי הלידה הראשונה
מאחר שמעולם לא אובחנתי אצל רופא מומחה, אין לי מושג מה הייתה דרגת החומרה של הדיכאון שממנו סבלתי לפני שנים. אני כן יודעת שאפילו יום אחד הוא סבל נוראי ומיותר - לי וגם לסביבתי.
כשאני הולכת אחורה בזמן, אני נזכרת בסימנים ראשונים שהופיעו בהדרגה לאחר הלידה הראשונה, לפני כשבע שנים; הם באו והלכו, התחזקו ונחלשו. רק מספר חודשים לאחר לידת בתי השנייה כבר יכולתי לומר בפה מלא שיש פה בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה.
הרגע החשוב ביותר הוא רגע ההכרה במצב. כולם הבינו שמשהו ממש לא בסדר בי, ואני חושבת שלאף אחד לא היה הידע או האומץ להגדיר את מצבי כדיכאון אחרי לידה.
כי החיים גם ככה מלאי קשיים, עם משכנתה שצריך לשלם, ומצב בטחוני רעוע, ומחסור בשעות שינה, ודאגה לילדים וכמובן הורמונים אחרי לידה; יש אין ספור סיבות ותירוצים לדכדוך או לעצבות, ופה בדיוק הבעיה: שלוקח זמן להבין שהמצב הזה לא תלוי בגורם חיצוני. שלא יעזור אם אזכה עכשיו בלוטו או בחיי רוגע כמו בשווייץ.
ההבנה שהחור השחור שבתוכי מסרב להתמלא, ואני זו שצריכה למלא אותו, להסתכל לעצמי בעיניים ולומר: "אני בבעיה, אני בדיכאון" - היא תחילתו של הריפוי. כשהבנתי שזו הבעיה שלי, נמלאתי שמחה. עכשיו ידעתי מול איזו מפלצת אני צריכה להתמודד.
אז הלכתי להומיאופתית
כיום אני סבורה שמה שגרם לי להבין שההתנהגות שלי חריגה, היה אלמנט הזמן והמינון, ואני אסביר: הסבל שלי הלך והתעצם, והתפרש על פני תקופה ארוכה, ארוכה מדי. ככל שנקף הזמן, הלכתי והמעטתי בפעילויות חברתיות, העדפתי להסתגר בבית, התרשלתי בלבושי, איבדתי עניין בחיים, דבר לא הצחיק אותי. הייתי טרודה אך ורק בהתנהלות התקינה של הבית ובגידול הבנות. החיים הפכו לשורת מטלות ומשימות שצריך לעמוד בהן. לא כיף, מה?
התחלתי לקרוא מאמרים בנושא, השתתפתי בפורומים של דיכאון אחרי לידה באינטרנט, ונדהמתי מהיקף התופעה. כל כך הרבה נשים סובלות מאותן תחושות ומחשבות כמוני; אני לא לבד בעולם, אני לא משתגעת.
ישנן מספר דרכים לטפל בדיכאון אחרי לידה. אני הלכתי להומיאופתית ששאלה אותי המון שאלות - על הרגלי אכילה, סקס, שינה. בסופו של דבר היא התאימה לי תרופה מפרחי באך. אני יודעת שהרבה מטילים ספק באמינות השיטה, אבל למי אכפת? החלמתי.
ההחלמה הזאת לא הייתה מיידית, והתלוותה אליה קריאת ספרות רוחנית, כזו שמעודדת שינוי בתפישת העצמי. לא התעוררתי בוקר אחד וקראתי בשמחה: "היי, אני בריאה". אבל מיום ליום הלך והשתנה מאזן האימה; פחות דקות של עצב וריק, ויותר דקות של הנאה ורוגע.
ואולי ההריונות היו רק טריגר?
השאלה אם להיכנס שוב להריון לא עלתה מעולם, כי כשהייתי בדיכאון לא זיהיתי שההריונות הם מקור הבעיה. ואולי ההריונות היו בכלל טריגר? אני גם לא יכולה לקבוע בוודאות שהמחלה הייתה נעלמת מעצמה ללא טיפול כלשהו.
בכל אופן, לאחר שהחלמתי והחיוך חזר לפניי - החלטתי להפוך לקולן של האחרות. בחרתי להתעלם מהלא מבינים, מהציניקנים ומהמנדים, ולעזור לחברותיי הנשים – שנאלצות להתמודד לא רק עם הדיכאון, אלא גם עם הסטיגמה, עם החברה שמתייחסת אלינו כאל מצורעות מודרניות.
אני מתראיינת בכל הזדמנות בנושא הזה, ומקווה שהצלחתי להציל ולו אישה אחת שחיה בחושך ולא ידעה שאפשר לצאת מזה. כן. אפשר לחזור לחייך.