איתן נולד בלידה הכי טבעית שיש. בחדר השינה שלנו, רק אני, בעלי ושתי מיילדות בית נפלאות. בלי תרופות, בלי מכשירים, בלי רופאים. ידעתי שתינוקות שנולדו בבית רגועים יותר, ושאחוזי ההנקה גבוהים יותר בקרבם, בגלל שבבית אין הפרדה בין האם לתינוק ואין הפרעה לתהליך ההיקשרות הראשוני. ידעתי שאני רוצה להניק, והרבה ולא היה לי שום ספק שהנקה היא האפשרות היחידה בשבילי ובשביל התינוק שלי.
כבר בהתחלה נתקלתי בקשיים: התינוק שלי לא רצה לינוק
אנחנו גרים בוושינגטון כבר למעלה מ -7 שנים. בסוף השבוע שלפני הרביעי ביולי, יום העצמאות האמריקאי, נפרדתי מחברותי לעבודה ויצאתי לחופשת הלידה. עמדו לפני 3 שבועות עד למועד הלידה המשוער, וערימת ספרים שעוד לא הספקתי לקרוא חיכתה ליד המיטה. אבל התינוק שלי לא רצה לחכות, והגיע לעולם באמצע השבוע ה-36 להריון.
בשעות הראשונות של חייו איתן לא רצה לינוק. החיבור שלו לשד היה רופף, ולמרות שהיה לי שפע חלב הוא לא אכל. מה לא ניסיתי – להניק בישיבה, בשכיבה, עם ובלי כרית הנקה, אחיזת פוטבול ואפילו הנחתי אותו על השטיח וכרעתי מעליו, מנסה לאפשר לו גישה נוחה לשד. היניקה שלו היתה כל-כך לא יעילה שהחלב שלי התמעט – הגוף יודע לייצר בדיוק את מה שהתינוק מוציא, והתינוק שלי לא הוציא מספיק.
השבועיים הראשונים עברו בנסיונות ארוכים להניק, ומשכי שינה ארוכים עוד יותר של איתן. מתוך ההלם בו הייתי שקועה בעקבות הלידה המוקדמת, ללא הבחנתי שהוא ישן יותר מדי שעות. בגיל כזה קטן, מומלץ להעיר את התינוק לאכול כל 4 שעות אם הוא לא מתעורר לבד, ואני לא ידעתי. מדי יום איתן ישן יותר ואכל פחות.
התינוק הקטן שלי המשיך לאבד ממשקל הלידה. כאשר רופא הילדים בדק את איתן בגיל 14 יום, הוא מייד זיהה צהבת חמורה וביקש שניסע לבית החולים להעריך את המצב.
הרופאים הורו על תחליפי חלב, עליי נאסר להניק
חשבתי שצוות בית החולים ישחרר אותנו מייד, אבל להפתעתי נאלצנו לאשפז אותו בפגיה, שם לא איפשרו לי להניק בזמן שטיפלו בצהבת הקשה שהתפתחה. הרופאים הורו לתת לאיתן תחליף חלב, אותו הוא אכל בשקיקה מהבקבוק.
יועצת ההנקה הנפלאה של הפגייה הביאה משאבה לחדר, ואני ניסיתי לשאוב – אבל היה לי כל-כך מעט חלב שכמעט כלום לא יצא (בדיעבד למדתי ששאיבה היא לא פתרון שמתאים לכל אישה). למדנו איך להאכיל מבקבוק – מה שלא ציפיתי שאעשה בחודשים הראשונים, אם בכלל. איתן התאושש, אכל המון ותוך 4 ימים חזר למשקל הלידה ויותר. ואני ישבתי ליד מיטתו, צופה בו מתחזק, אבל החלב שלי התייבש.
הטיפול הרפואי בפגייה היה מהטובים במדינה. צוות גדול של רופאים שביקרו אותנו פעמיים ביום, ואחות בחדר 24 שעות. אבל הצרכים של ההורים כמעט ולא נענו: לא היו אפילו שירותים בחדר, שלא לדבר על מיטה. יועצת ההנקה ניסתה לעזור, אבל אסרו עלי להחזיק את איתן יותר מעשרים דקות מחוץ לאינקובטור, ובזמן הזה הייתי צריכה לתת בקבוק ולהחליף חיתול. ככה אי אפשר להניק, לא משנה כמה רציתי. אוי, כמה שרציתי.
בארבעת הימים האלה חוויתי את התחושות הכי קשות של אכזבה מעצמי, מהגוף שלי, מהיכולת שלי להיות אמא. הרגשתי שנכשלתי במשימה הראשונה שעמדה בפניי – להעניק לבני את נקודת המוצא הטובה ביותר.
פתחתי במאבק: המאבק על ההנקה
כשחזרנו הביתה פתחתי במאבק. המאבק על ההנקה. לקחתי כדורים להגברת ייצור החלב. יועצות הנקה שביקרו בביתי לימדו אותי איך להניק, איך לנהל שאיבות מסביב לשעון ואיך להשתמש בצינורית הנקה: צינורית המוצמדת לפטמה, וצידה השני בתוך מיכל מלא בחלב או בתחליף. הרעיון הוא ללמד את התינוק שהחלב מגיע מהפטמה, ותוך כדי כך לגרות את השד כדי לייצר יותר חלב.
בנוסף, הסתבר שלאיתן הייתה לשון קשורה, שהקשתה עליו לינוק, אז עברנו ניתוח התרה פעמיים. שום דבר לא עניין אותי חוץ מללמד את איתן לינוק, ולחזור לייצר מספיק חלב. זה היה תהליך ארוך ומתיש. ימים שלמים בהם לא אכלתי, לא התקלחתי, רק ישבתי והנקתי ושאבתי ושוב הנקתי.
השאיבות לא הצליחו – גם המשאבה המשוכללת ביותר לא משתווה לפעולת היניקה המסובכת שהתינוק מבצע – ולכן המשכנו לתת לו תחליף. השימוש בצינורית, השאיבות והבקבוקים דורשים תקופת לימוד קצרה, והתעסקות בלתי פוסקת – נקיונות, חיטוי, שימוש וחוזר חלילה. לא נשאר לי הרבה זמן לטפל בעצמי. את תוצאות ההזנחה אני מרגישה עד היום, אבל לא הייתי מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר: הייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה להניק.
אני לא אשכח את הפגישה הראשונה עם נשים מליגת לה לצ'ה: נשים שמאמינות בהנקה, נשים שעברו קשיים דומים לשלי והצליחו להניק. ההשראה, התמיכה והעידוד שקיבלתי מהנשים הנפלאות האלה חיזקו אותי, עזרו לי להאמין שגם אני אצליח. משבוע לשבוע גדל מעגל התמיכה שלי. היום ברור לי שבלי החיזוקים שקיבלתי בפגישות האלו, לא הייתי מחזיקה מעמד. עם הזמן הבנתי שלמרות ההתחלה המאתגרת, אני אמא טובה לילד בריא, מאושר ושמח. וזה מה שחשוב.
ככל שאיתן גדל והתחזק כך היניקה שלו נעשתה יעילה יותר ויותר, ובגיל 7 חודשים הרגשתי שהנה – לא צריך יותר בקבוק, הצלחנו! היום בגיל 13 חודשים הוא עדיין יונק, ולאף אחד משנינו אין כוונה להפסיק.