רגע לפני שהורדמה בחדר הניתוח, שמעה לינסי בל (32) את החדשות האיומות: העובר שבבטנה נפטר. הדימום הקשה שלקתה בו, בשילוב עם רעלת היריון חמורה, לא השאיר לרופאים ברירה, והיא הובהלה לחדר הניתוח, שם נשלף התינוק - שזכה לשם רורי - מבטנה. בגלל מצבה הקשה, היא הורדמה והונשמה במשך יומיים שלמים. כשהתעוררה, ביקשה לראות את גופתו של בנה - והחליטה שהיא עדיין לא מוכנה להיפרד ממנו. היו כל כך הרבה דברים שהיא רצתה לעשות: לחתל את התינוק, להרדים אותו, לספר לו סיפור ולהחזיק אותו בזרועותיה. בעצה אחת עם בעלה מארק, הם החליטו לדחות את הקבורה, ולמצות את הזמן השאול שלהם עם ילדם המנוח.
״כשהרופאים אמרו שאני צריכה ללדת אותו, צרחתי: לא! אני לא יכולה ללדת תינוק מת!״ מספרת לינדסי על האירוע הקשה. ״ביקשתי ניתוח קיסרי אבל לא הקשיבו לי. ״הכניסו אותי לחדר לידה ואז התחיל הדימום. משם הובהלתי לחדר הניתוח, ואחרי צרחות והוראות היסטריות מעל לראש שלי, הרכיבו לי מסכה והכל הפך לשחור. כשהתעוררתי שאלתי מיד: איפה בעלי? איפה הילדים? והרופא הסביר שאני בבית החולים ושהייתי בקומה יומיים. ניסיתי לעבד את המידע ובעלי אחז בידי. הוא אמר: רורי פה. נזכרתי שזה השם בו חשבנו לקרוא לתינוק. בעלי כנראה קלט זיק של תקווה בעיני ומיד אמר: את זוכרת שאיבדנו אותו, נכון? הנהנתי. לא זכרתי הרבה אבל את זה כן. בעלי הסביר שהוא נמצא פה ואפשר לראות אותו. מיד רציתי. מעולם לא ראיתי קודם תינוק מת. לא ידעתי מה מצפה לי. האם הוא יראה כמו תינוק? כמו גופה?״
כשהתאוששה לינדסי, הוסבר לה שהשיליה שלה נקרעה ונתלשה, ומכך נבע הדימום שגבה גם את חייו של רורי. ״חשבנו שנאבד גם אותך, בעלי אמר לי,״ היא נזכרת. ״לא הצליחו לעצור את הדימום והכליות החלו לקרוס, והמנתח נאלץ לכרות את הרחם. לא הרגשתי כלום. אמרתי לו שלפחות לא יהיה לי יותר מחזור חודשי. כשהתכוננתי לראות את רורי הרגשתי בחילה וחרדה. הוא הניח אותו לצדי. פחדתי ממנו אבל נגעתי בו בכל זאת. הוא היה קר וקשה. אמרתי שדי לי ושאפשר לקחת אותו כבר, אבל אז התעוררה בי אשמה. זה הבן שלי. אני צריכה לטפל בו. להכיר אותו. אני חייבת לו את זה.״
בהמשך עשו בני הזוג בל בדיוק את זה. ״שתיתי בצמאון כל פרט קטן בגוף שלו, צילמתי אותו, את הפנים, האצבעות, הרגליים, החלפתי לו חיתול, נענעתי אותו והקשר צמח. החלמתי במשך ה-15 יום האלה, ונתנו לנו לראות את רורי כמה שרצינו. לילה אחד עשינו איתו את כל מה שחלמנו לעשות בשנה הראשונה: התכרבלנו איתו במיטה, קראנו סיפורים ורחצנו אותו. המשפחה באה להפרד ממנו וכולם חיבקו אותו בתורות. עכשיו רורי קבור לצד סבא שלי ואני דואגת שנר נשמה יהיה דולק תמיד ליד הקבר. התהליך עזר גם עם הילדים. בתי פופי אמרה לי לפני כמה ימים: את כבר לא צריכה להחליף לרורי חיתול. המלאכים עושים את זה עכשיו.״