"במהלך ארוחת הערב, זוגתי, שהייתה אז בחודש שביעי, שמה לב שכבר הרבה זמן העוברית לא זזה בבטנה. היא עשתה את כל מה שצריך לעשות: אכלה שוקולד, נשכבה על הצד, כשאני בינתיים קורא בפורומים מה צריך לעשות במצב שכזה. אחת הנשים כתבה שם שכשלא הרגישה תזוזות הסתבר שלא היה לתינוק דופק, נבהלתי אבל לא חשבתי שזה מה שיקרה לנו", מספר ג'ואי (39).
ג'ואי וזוגתו נסעו להיבדק בבית החולים כשהוריו משגיחים על בתם בת השנתיים. "כשרופא בדק אותה באולטראסאונד, הוא ביקש שיגיע רופא יותר בכיר. כשזה הגיע, שאלנו אותו אם הכול בסדר והוא אמר שהוא צריך לוודא משהו, החזקנו ידיים, והרופא אמר אני לא מוצא דופק, הבנו שהיא מתה".
הרבה פעמים, בלידה שקטה, שמים יותר דגש על הכאב הנפשי שהאישה עוברת, על כאב הלידה שיהפוך בנקודת זמן קרובה לכאב נפשי מטלטל ומתמשך. אבל מה עם הגבר? ג'ואי מספר שבמהלך הלידה, כשזוגתו נרדמה לאחר שקיבלה אפידורל, שם בחדר הלידה בסוף המסדרון, הוא ישב וחיפש שירים שיתארו את כאב הפרידה שהוא חווה, ובין שיר לשיר הוא לא הפסיק לבכות.
רגע הלידה היה קשה לעיכול ומוצף בכאב ובכי. המיילדת שליוותה אותם, במקרה או שלא, העבירה קבוצות תמיכה לנשים אחרי לידה שקטה ואובדן הריון, כך שג'ואי מספר שהיא נהגה בהם ברגישות ובמלוא המודעות, והסבירה להם את התהליך המורכב שאותו הם עומדים לעבור, הכולל את מעמד הפרידה מהתינוקת, שאלת הקבורה, הצילום ועוד. "הייתה אחות נחמדה במחלקה ששאלה אותנו מה שלומנו? זו הייתה אחת הפעמים היחידות שבה פנו אליי ושאלו אותי מה אני מרגיש", הוא נזכר.
"כשהיא נולדה היינו איתה, החלטנו לקרוא לה מאי, זה היה אחד השמות שחשבנו עליהם לפני הלידה", הוא מספר בכאב. "המיילדת כרכה אותה בסדינים כמו שכורכים תינוקת רגילה והביאה לנו אותה. צילמתי אותה לבד וגם עם זוגתי, והחזקתי אותה בידיי. כשהאחות נכנסה, היא הניחה אותה על השולחן, יש מדף כזה שסוגרים כדי שתינוקות שנולדו לא יפלו מהמשטח, וראיתי שהיא השאירה את זה למטה, כי היא כבר לא תזוז. היינו איתה עוד קצת, והמיילדת שאלה אם היא יכולה לקחת אותה, כיסתה את הפנים שלה עם השמיכה והלכה".
"היא היא ניסתה לגדול ולא הצליחה ועכשיו כבר אין תינוקת"
בדומה למקרים רבים של לידה שקטה, גם הפעם הרופאים לא ידעו מה הייתה סיבת המוות של העוברית. "רצינו לעשות נתיחה ובית החולים עשה טעות ושלח לקבורה במקום לנתיחה, לפחות אם הייתה מנותחת היינו יודעים. חושבים שאולי זה היה וירוס CMV כי מצאו את זה בשילייה".
זוגתו של ג'ואי דיממה זמן רב לאחר הלידה, ובנוסף לכאב על מותה של בתו, התווספה דאגה גדולה לשלומה של אשתו. בעל כורחו הוא נאלץ לחזור לשגרת החיים, לקחת את הילדה לגן ולטפל בה וגם לעדכן את כל מי שבא איתם במגע על מה שקרה. "כעבור יומיים סיפרנו לילדה שלנו, שידעה שיש תינוקת בבטן. אמרנו לה שהיא ניסתה לגדול ולא הצליחה ועכשיו כבר אין תינוקת. אז היא שאלה: אז עכשיו יש לך רק אוכל בבטן?"
כששאלו בבית החולים בנוגע לקבורה, לג'ואי נאמר שיש להם מספיק זמן להחליט עד הנתיחה, כשהם החליטו, במסגרת הזמן שניתנה להם, גילו שזה מאוחר מדי. "בהתחלה לא רצינו לקחת חלק בקבורה ובסוף החלטנו שנלך על קבורה פרטית. התקשרתי לבית החולים ואמרו לי "זה שוחרר לקבורה", לא הבנתי למה קברו אותה. נסענו לבית החולים למיילדת הראשית, שהתנצלה על הטעות שנעשתה. זה היה מאוד קשה, אם הייתי משנה משהו, אז הייתי מבלה איתה יותר זמן", אומר ג'ואי בכאב, "תמיד חשבתי שזה לא משנה, הקבר, אבל זה הפך לכל מה שיש, לכל מה שנשאר, ולכן זה תפס מקום מרכזי. לא היה לי זמן איתה כשהייתה בבטן של אשתי, והזמן שלי ליצור זכרונות הוא רק אחרי שהיא מתה".
נאחזתי בכאב כדי לשמר את הזיכרון של מאי
עוד סוגייה שאבל אחר לידה שקטה מחולל הוא שינוי במערכות יחסים. לעיתים ההתמודדות עשויה להרחיק בין בני הזוג, כאשר כל אחד מתבצר באבל הפרטי שלו, אבל במקרה של ג'ואי וזוגתו, האבל קרב ביניהם. "דיברנו הרבה, התחבקנו ובכינו ביחד. זה היה משמעותי בשבילי שיכולנו להיות ביחד, ויכולתי לדבר איתה על הכול. הרגשתי שאנחנו מבינים אחד את השנייה ושנינו חווים את אותה חוויה, וזה קרב בינינו".
דווקא במעגלים אחרים בחייו, עם החברים, בעבודה, ולעיתים גם עם המשפחה המורחבת, ג'ואי חש שאין את האמפתיה והתמיכה להן הוא זקוק. "בעוד המפגשים של בת הזוג שלי היו הרבה יותר מווסתים כי היא הייתה בבית, וכל מי שבאה איתו במפגש היה מראש מכוון לזה רגשית, אני הייתי צריך לפגוש את כל השאר שחלקם ידעו וחלקם לא, ולהם הייתי צריך לספר כדי שלא ישאלו את אשתי אם ילדה כשיראו אותה".
ג'ואי נזכר שבעוד שעל אשתו שמו דגש רגשי, התגובות כלפיו היו לא ממש מכילות וזה גרם לו לרצות לא לדבר על מה שעבר. "עם הבוס בעבודה זה גם היה מורכב, היו הרבה אמירות שצריך להמשיך הלאה ולא להיכנס לדיכאון כמו למשל "מנסים שוב עד שבסוף מצליחים", זה רק הכאיב. היה חוסר הבנה וקבלה של הכאב והאבל. חוץ מזה לא היו קבוצות תמיכה לגברים, חזרתי לפסיכולוג שטיפל בי בעבר, וזה היה משמעותי בשבילי".
במשך תקופה ארוכה הוא נאחז באבל ובעצב, כי חש שרגשות אלו משמרים את זכרונה של מאי. "פחדתי שאם אני אפסיק לכאוב היא תיעלם. זוגתי הייתה כבר במקום אחר היא התאבלה מהר וחזק, ודיברה וסיפרה על זה, ואני נשארתי זמן רב עם הכאב. יום אחד היא אמרה לי שלא נשכח אותה אף פעם ופתאום נפל לי אסימון, זה היה סוף של האבל האקוטי. עשיתי קעקוע זיכרון על היד שלי של פרח May Flower קעקוע שיהיה על הגוף שלי לכל החיים".
כעבור הריון נוסף שהסתיים בשבוע השמיני, נולדה תינוקת לג'ואי ובת זוגו. "לאבד ילד מציף אותך בפאראנויה וחרדה, ההריון לא היה רגוע. נבדקנו כל הזמן אצל רופאה פרטית והחלטנו לעשות דיקור מי שפיר למרות שלא היה צורך. כל ממצא קטן גרם לנו לעשות המון בדיקות. בכל פעם שאחת הבנות נפצעת או שעולה לה החום אני מאוד חרד".
3 שנים לאחר מותה של מאי, הצטרף ג'ואי להקמת העמותה "נרות של תקווה", עמותה לתמיכה במשפחות שעברו לידה שקטה ואובדן הריון, והיום הוא משמש כחלק מהוועד המנהל. "אני מקווה שגם אני אוכל לעזור לאנשים. אני לא יכול להחזיר אף אחד מהמתים אבל לפחות לתת משהו קטן". בשנה האחרונה הצטרף גם לקבוצת תמיכה לגברים שאיבדו את בנם או בתם בלידה שקטה. "המפגשים הללו היו מאוד משמעותיים בשבילי. זה משהו שילווה אותי כל חיי וחשוב לדבר על זה, אך קשה למצוא מקום שאפשר לדבר עם אנשים שיכולים להבין את מה שמרגישים. הרבה גברים מחזיקים את זה בבטן הרבה זמן".
הגבר צריך להיות החזק, אף אחד לא רואה אותו
חני גיטליס עו"סית ומנחת קבוצות עברה שלושה אובדני הריון, השניים הראשונים בשלבים מוקדמים והשלישי בתחילת החודש הרביעי, אז הודיעו לה כי אין דופק לעובר. כל אובדן היה חוויה קשה עבורה, וככל שהצטברו האובדנים, כך הקושי והחרדה התגברו. אך בעוד היא התייעצה עם עו"סית במחלקת נשים בבית חולים והופנתה לטיפול במסגרת הציבורית, בן זוגה היה צריך למצוא את הדרך שלו להתמודד עם אירועים אלו. "לקח הרבה מאוד זמן עד שהוא קיבל מספר מוקצב של פגישות פרטניות, אופן ההתמודדות שלנו היה אחר: אני הייתי עסוקה בזה כי גם באתי מתחום הטיפול, הוא היה צריך לחזור לשגרה, לעבודה, להיות תפקודי ולהתנתק מרגשותיו".
מתי הכאב על האובדן החל לתפוס מקום?
"בפעם השלישית, כשהייתה הפלה בחודש הרביעי. הרופא אמר שאין דופק וזה נפל עליו כמו מכה. אני חזרתי לטיפול רגשי בשלב הזה, ודי מהר נקלטתי שוב. אבל הפעם הוא לא רצה להיות חלק מזה, החרדה אצלו הייתה מאוד חזקה עד שההיריון התחיל להתקדם. ההבנה האמיתית של כל מה שעברנו הגיעה רק אחרי שהבת שלנו נולדה, זה נקרא "אבל מושהה", גברים חווים הרבה פעמים אבל מושהה כי בהתחלה הם תפקודיים, מתנתקים מוצאים דרכים אך באיזשהו שלב זה יגיע".
באיזה שלב זה בדרך כלל מגיע?
"כשיש הריון חדש, כשיש לידה, כשיש תינוק שנולד אז אתה תופס מה איבדת. לפעמים הכול בסדר עד שקורה משהו בשבועות מאוחרים יותר, ואלו הם שלבים שהאבות נמצאים בחיבור להריון, רואים בבדיקות אולטראסאונד, מרגישים תנועות מבחוץ. זו טראומה רצינית לדעת שהולכים ללדת תינוק ללא רוח חיים, או כשנאלצים לקבל זריקה שמפסיקה את פעילות הלב של העובר. כשהחוויה היא גם ויזואלית, לא הפסקת הריון בחדר עם הרדמה כשאין זכר לעובר אלא להיות נוכח בלידה, יש כאן אובדן מוחשי של תינוק".
איך החוויה הזו משפיעה על הזוגיות?
"יש הנחה שהאישה מתמודדת עם האובדן והגבר תומך בה וזו הציפייה. בן זוג שלי סיפר שכולם התקשרו ושאלו מה שלומי, ואף אחד לא שאל מה שלומו. המקום שאתה צריך לתמוך במישהו אחר לא תאפשר לך להיכנס לעומק הכאב שלך כי אחרת לא תוכל לתמוך. יש תפקיד מסורתי של גבר שצריך להיות חזק, הוא לא בוכה, הוא לא זה שהיה בהריון. אפילו בבית חולים אומרים לו 'תעזור לה תהיה איתה', היא המטופלת אף אחד לא רואה אותו כפציינט. הוא זה שמודיע לאנשים אחרים מה שקרה ובתוך כל זה צריך למצוא את המקום שלו, ונוצרים פערים".
במה זה מתבטא?
"בקבוצות פייסבוק לנשים יש תחושה שהן לא באותו מקום - שהוא המשיך הלאה, ושהן עדיין שם. אך לפעמים הדרך הפשוטה בשבילו היא לחזור לעבודה, לעשות קאט ולהשקיע את עצמו במשהו אחר. וזה מייצר הרבה קונפליקטים, תהליכי אבל וגם דיכאון".
"הסימנים של דיכאון אצל גברים ונשים הם שונים לגמרי. לאישה תהיה נטייה לבכות כל היום, להיות פחות בתפקוד ויותר במיטה והדבר ישפיע על התיאבון שלה, דיכאון גברי לעומת זאת יכול להיות מאופיין בתפקוד יתר בעבודה, השקעה במסיחי דעת כמו קניות, ספורט, משחקי מחשב, פורנוגרפיה, פנייה לאלכוהול וקנאביס, הוא יטה לסבול מכאבים, בעיות רפואיות של מערכת העיכול, התפרצויות זעם, כעסים. מי שלא יזהה שהוא נמצא בדיכאון יכול לפרש זאת כאילו הוא המשיך בחיים, ולא אכפת לו, והנושא הזה יוצר קונפליקטים ומשברים זוגיים".
העניין הוא שהאישה לא תמיד פנויה לזהות את הדיכאון כי היא בעצמה מתבוססת בכאב שלה.
"לפעמים האישה באמת לא תוכל לעשות זאת, ולרוב הגבר בעצמו לא מבין מה עובר עליו, במיוחד אם אין איזושהי עצירה, אבל המשפחה, החברים בסביבה, מקום העבודה, מישהו צריך לשאול אותו, לא רק בימים הראשונים אלא אחרי כמה חודשים כי אובדן של ילד זה משהו שהולך איתך. לכן חשוב להעלות את המודעות בקרב הנשים, היא אולי לא תוכל להיות התומכת אבל לפחות לזהות שעובר שם משהו. גבר יילך לטיפול כי אשתו הציעה גם אם הוא לא חושב שצריך".
מותר להם להיות עצובים ולהרגיש חרדה ואפילו מותר לכעוס על בת הזוג
בעוד לנשים יש קבוצות תמיכה במסגרות הציבוריות והפרטיות, קבוצות בפייסבוק ופורומים שונים, לגברים כמעט ואין מענה תומך. לפני כשנה יזמה חני קבוצת תמיכה לאבות אחרי לידה שקטה. הרעיון נולד אחרי החוויות האישיות והמשפחתיות שלה. "המקום הזה הוא רק בשבילם, מותר להם להיות עצובים ולהרגיש חרדה ואפילו מותר לכעוס על בת הזוג. גברים מספרים בקבוצה שהם לא מרגישים בנוח לשוחח עם אחרים על הכאב, הם חוששים להעמיס על אחרים משהו שהם לא רוצים לשמוע".
איך באים לידי ביטוי תהליכי האבל של האבות?
"יש התעסקות של האבות בקבורה. האם יש קבר או לא, מתי ללכת, מה המשמעות שלו, הרבה מהם מנסים להנציח, עושים קעקועים, משהו סמלי שיזכיר את התינוק, יש להם שיר שמלווה אותם. כשהם מדברים על החוויה הטראומטית הם מספרים איך היה שהחזיקו אותו, מה ראו ומה הרגישו, אלו דברים שלרוב האנשים אין יכולת לשמוע, יש משהו מרפא בלספר את הסיפור שלך למישהו שעבר את זה בעצמו ולהרגיש שותפות גורל. אשמה היא רגש דומיננטי באבל, יש אשמה וחרטה אם בחרתי לא לראות את התינוק, אם הגן הגיע ממנו, אם היה צריך לקבל החלטה על הפסקת הריון".
חני מספרת שאחד החוזקות במפגשים קבוצתיים הוא העובדה שאבות "טריים" שחווה את הטראומה יכולים לפגוש שם אבות שחוו את האובדן לפני שנים, ויכולים לשאוב תקווה ותמיכה מהם. היום מתחילה להיות התעוררות, מעגלי גברים, התייחסות לכל החלקים הרגשיים סביב אבהות, וגם נתינת מקום משלהם בתוך אובדן הריון. מאז אוקטובר יש לא מעט פוסטים של גברים, שמשתפים ומספרים על האובדן שחוו, וזה מאוד מרגש".