כששירה מחפוד הייתה בהיריון, היא לא יכלה לדמיין כיצד תראה הלידה. אף אחד לא ציפה לסיבוך הנדיר שהתרחש במהלך הלידה במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. "זה היה היריון מדהים", מספרת מחפוד בת ה-43, כיום אמא לשתיים. "נקלטתי בדיוק שלושה חודשים אחרי שעברתי לידה שקטה, וכל הזמן הרגשתי את תנועות העובר. היא כאילו סימנה לי כל הזמן שהיא בסדר. זה היה היריון שליו ורגוע, עבדתי עד הדקה האחרונה, ובאמת הכל היה בסדר. הייתה לי ירידת מים בבית, אבל היה לי גם עם הבת הגדולה שלי, נויה אז נורא הכרתי את התופעה. שמנו אותה אצל ההורים, ונסענו לבית חולים".
על הדגל האדום הראשון יכולה מחפוד להצביע רק בדיעבד. "עשו לי בדיקה ראשונה, ומשהו לא מצא חן בעיניי הרופאה", היא מספרת. "היא מדדה לי חום בפעם השנייה, והוא עלה בחצי מעלה, מ-36.5 ל-37. היה לי איתה חיבור פסיכי, אז מבחינתי מה שהיא אמרה היה קדוש. היא עשתה לי מוניטור וגינלי ומשהו שוב לא נראה לה. דיברנו בינינו כמה דקות, היא לא נתנה יותר מדי זמן להחליט, והלכנו לניתוח, שעבר בהצלחה. הוציאו את נס-יה, שמו אותה עליי, לקחו אותה לשקילה, וכבר הודיתי לצוות הרפואי ולבורא עולם. עודד ואני דיברנו וצחקנו שנתכונן להיריון הבא, ואז אני אומרת לו שאני לא מצליחה לנשום. המרדים שהיה שם שמע אותי והוא אמר שהמדדים שלי תקינים, ושהם יביאו חמצן אז לא לדאוג. הסתכלתי שוב על עודד, סימנתי לו משהו, ותוך שניות כל המערכות שלי קרסו".
לכתבות נוספות במדור הורים >>
- הניתוח הקיסרי הצרפתי חוזר
- יולדת תובעת את "כללית" על סך 2 וחצי מיליון שקל
- ילדה בת כשבעלה בשבי: "לקשיים הלוגיסטיים יש פתרון, ללב השבור לא"
שירה עברה תסחיף מי שפיר, אירוע מורכב ונדיר שהרפואה המודרנית לא יודעת למנוע או לצפות. אחוזי התמותה עומדים על 90 אחוזים, וגם במקרה של שירה - זה לא היה נראה אופטימי. מערכת הריאות, הלב והקרישה של גופה קרסו. היא איבדה עשרות מ"ל של דם, ועברה מספר החייאות - הארוכה שבהן בת 16.5 דקות. היא עברה 18 ניתוחים, חוברה למכשירי אקמו ודיאליזה, ובמשך חודשיים שלמים היא הייתה מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ.
"התסחיף נגרם כתוצאה מחלקיקים הנמצאים בתוך מי השפיר שנזרקים אל הריאה, ויוצרים בשלב הראשון קריסה של המערכת הנשימתית ואז גם של הלב", מסבירה פרופ' טל בירון שנטל, מנהלת מערך נשים ומיילדות במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית. "בשלב השני התסחיף גורם לקריסה רב מערכתית של הכליות ובעיקר של מערכת הקרישה המובילה לדימומים נרחבים שאינם נשלטים. מדובר באירוע מסכן חיים עם אחוזי הישרדות נמוכים".
"שירה נזקקה למספר חסר תקדים של מנות ומוצרי דם שאף תיעדנו בספרות הרפואית, קרוב ל-1,000 מוצרי דם", מוסיף ד"ר ניסים יפרח, מנהל טיפול נמרץ כללי במרכז רפואי מאיר. "היא עברה ביממה הראשונה מספר החייאות וניתוחים מורכבים. באחת ההחייאות היא אף חוברה תוך כדי למכשיר אקמו שמטרתו היה לתת מענה לאי ספיקה נשימתית ולבבית המאוד קשה ממנה סבלה. חיבור זה מחייב דילול דם מאסיבי וזה היה אתגר של ממש בשיתוף ההמטולוגים ובנק הדם להתמודד איתו".
"לא הבנתי למה אני עירומה"
אחרי חודשיים וחצי במחלקת טיפול נמרץ, שירה התעוררה לראשונה. "זה רגע שלא שוכחים", היא אומרת. "כל התקופה הזו שהייתי רדומה אני לא הפסקתי לשמוע את נויה קוראת לי. הקטנה מבחינתי לא הייתה בתודעה שלי, הגדולה כל הזמן קראה לי 'אמא, בוקר טוב, אמא קומי'. כשהתעוררתי זה היה נורא חזק וכל הזמן חיפשתי אותה מסביבי, ולא הבנתי מה יש עליי. הייתי עם השפעה של הרדמה אז כנראה דמיינתי המון, ולא הבנתי למה אני עירומה. לא הבנתי למה אני שומעת את הילדה ולא רואה אותה, ולמה הכל חשוך לי".
שירה המבולבלת החלה לחפש את נסיה, ולא הצליחה להבין לאן נעלמה בתה התינוקת. "בהתחלה לא הייתה לי תחושת זמן, ונורא היה לי קשה שאני לא יכולה לדבר. ביקשתי לכתוב, אבל לא הצלחתי להחזיק עט. ביקשתי טלפון, וגם אותו לא הצלחתי להחזיק. אבל היה לי צוות מדהים, ואף אחד לא ויתר עליי לרגע. אני כל הזמן אומרת את זה, הם התייחסו אליי כאילו הייתי הבת שלהם. זה מדהים כמה היה חשוב לצוות שאני אשרוד".
"כששירה חזרה להכרה זו הייתה שמחה גדולה מאוד ביחידה", מתאר ד"ר יפרח. "הקשר עם המשפחה בעבורנו הוא נדבך בלתי נפרד מהטיפול. לראות את החולה, גם את מי שהיה לפני שהגיע אלינו, דרך העיניים של המשפחה, הוא השלב הראשון באחריות שאנו נושאים כלפיו. מכאן, הדרך להילחם עם הכוח והידע שיש בארץ ובעולם הרפואה בכלל, הם משימת חיינו. אנחנו זמינים למשפחות כל הזמן והם צריכים לדעת שאנחנו עושים הכל להיאבק על חיי היקרים שלהם".
אבל הסיפור של שירה לא הסתיים בנקודה הזו. אחרי שלושה חודשים וחצי בבית חולים, היא הועברה לשיקום בבית לוינשטיין. "זה היה סיוט אחד גדול", היא אומרת. "הם מדהימים מבחינת שיקום, אבל הייתי במצב פיזי כל כך רע, שלא היו לי את היכולות. הגעתי לשם עם תפקודי כליות של 7 אחוז, עם קטטר, ואחרי 3.5 חודשים שבהם הייתי מוזנת מהווריד. לא אכלתי מהפה, אז הייתי מכניסה כפית מים לפה ומקיאה, תרופות מקיאה, הקיבה לא הצליחה להחזיק כלום, זה היה מפחיד".
במשך שבועות ארוכים הייתה שירה במרכז השיקום, עד שהחליטה לפנות את עצמה לביתה כשנדבקה בקורונה. "להיכנס הביתה הייתה החוויה הכי טובה שיש", היא אומרת בחיוך. "שבעה חודשים לא הייתי בבית, ונכנסתי לבית מושלם. על שולחן היו פירות, התמונות של הילדות, הציורים של נויה על המקרר, היו תמונות בכל הבית, נכנסתי לבית שגרים בו, לא בית שלא היו בו 7 חודשים. בית מתפקד. לא היו כלים בכיור, הכל היה מדהים, כאילו באתי הביתה. זו אחת התחושות היותר טובות שיש. עודד העביר אותי לספה, ו-40 דקות רק התמוגגתי. המקרר היה מלא, והארונות עם דברים, הכל מתקיים. אמרתי טוב, ימות העולם, אבל מכאן אני לא יוצאת, וזה מה שהיה. העברנו חמישה ימים בבית, והפכנו לנויה את החדר לחדר של נסיכות, ופתאום הצלחתי לאכול והפסקתי להקיא. נכנסתי לתקופה ארוכה מאוד של שיקום ביתי, וגם היום אני מתמודדת, אבל אני הבן אדם הכי מאושר שיש בעולם".
"להעריך כל איבר"
"לאורך הדרך כמות האנשים שהרעיפו עלינו הייתה מטורפת. לא דמיינתי שיש דבר כזה. תמיד צחקתי שאני לתוכניות ריאליטי לא אלך, כי אני אדם אנונימי, אני לא עם 70 אלף חברים, הם בפינצטה, ואני לא יכולה לתאר לך את כמות האנשים שהייתה סביבי. רק להכיל את זה צריך חיים שלמים. האכפתיות שאנשים גילו סביב העניין הזה באמת לא מובנת מאליה, וזה נתן המון כוחות. למדנו לראות את הטוב בכל דבר, עם כל הקושי. תמיד היה לנו את זה, אבל עכשיו זה ברמות אחרות. את לומדת להעריך כל נשימה.
כעת שירה עומדת לפני ניתוח נוסף בביטנה. שגם הוא גורם לה להעריף מחדש כל איבר בגופה. "אין לי שרירי בטן, ויש לי 25 ס"מ חסרים, אז פתאום את מעריכה כל איבר ואיבר בגוף. דברים קטנים שאת עושה בלי לשים לב, פתאום את מבינה את המשמעות ואת הנחיצות שלהם. זה הפך אותנו לאנשים בעלי מודעות גבוהה מאוד, וזה מה שעושה אותי אדם מאושר. אני באמת מרגישה שהרווחתי את כל מה שיש לנו. את הבנות, את המשפחה ובן זוג שלא יכולתי לבקש משהו טוב יותר, שהפכנו להיות באמת אחד. תמיד היינו חברים מאוד טובים והתקשורת בנינו הייתה טובה, אבל פתאום אנחנו אחד".
היום שירה ובעלה עודד מגדלים יחד באושר את נויה בת ה-6, ואת נס-יה בת שנה ושמונה חודשים. מאז שיצאה מבית החולים שירה הגיעה מספר פעמים לבקר את הצוות הרפואי, חוויה שהיא זוכרת בבירור עד היום. "בפעם הראשונה הייתי בהלם מוחלט. זה נראה נורא שונה כשאת מהצד, ועודד כל הזמן צוחק כשאנחנו שם הוא כמו סלב, כל הזמן שואלים אותו מה עם שירה", היא צוחקת. "אני יודעת שהסיפור הזה יכול לתת המון כוח להמון אנשים, ואני חושבת קדימה. אני עוד לא מספיקה לעשות עם זה, אבל אני בטוחה שאני אעשה עם זה משהו גדול".