שקד דניאל הייתה בהיריון, בחודש התשיעי, והייתה בטוחה שיש לה עוד כמה כמה ימים עד הלידה המרגשת. אבל אז, בזמן שהיא נמצאת בבית, פתאום התינוקת החליטה שהיא לא מחכה יותר. שקד התחילה להרגיש צירים חזקים וקראה לבעלה חיים, שיילד אותה על המיטה בחדר השינה.
הדרמה הזו נגמרה שלום, עם התינוקת מאיה.
"בדרך כלל אני בן אדם מאוד מתוכנן. היה לי יום עם לוח זמנים מאוד מסודר באותו היום", אומרת שקד בשיחה עם ניב רסקין. "זה התחיל בשבע בבוקר. אנחנו מעירים את הבנות (אחת בת ארבע, אחת בת שנתיים וחצי), כדי שילכו לגן".
לידה בכלל לא הייתה על הפרק, כיוון ששקד הייתה רק בשבוע ה-36 להריונה. "אני הרגשתי צירים שמתחילים. אלה לא היו צירים כואבים. אמרתי לעצמי שאולי מדובר בצירי ברקסטון. התחלתי לתזמן, זה היה כל רבע שעה, עשרים דקות. אמרתי לעצמי שכשחיים יחזור אני אבשר לו שצריך ללכת לבית החולים".
בשמונה ורבע חזר חיים הביתה, ומצא את אשתו על המיטה. הצירים כבר היו חמש דקות אחד מהשני. הוא רצה מיד לנסוע לבית החולים, אבל שקד התנגדה: "יש לי בתשע ציפורניים". המרחק מראש העין לבית החולים תל השומר היה ארוך מדי, וחיים החליט להזמין אמבולנס. שקד הרגיעה ואמרה שאין צורך, אפשר לקחת את הזמן. היא רק צריכה להיכנס לשירותים.
אלא שבשירותים ירדו המים. שקד צרחה: "תזמין אמבולנס". מכאן ועד ללידה עצמה עברו כשלוש דקות בלבד. חיים הוביל את שקד למיטה, והתייעץ עם פראמדיק בטלפון כדי להבין מה קורה. "הייתי יותר בלחץ מאשר כאובה", מספרת שקד.
בשיחת הטלפון נשמע חיים מספר לפראמדיק שהראש כבר יוצא, והלידה מתקדמת בקצב מהיר מאוד. "הראש כבר יוצא, רואים שיש לה מלא שיער".
מרוב לחץ ואדרנלין, שקד לא הספיקה אפילו לצעוק במהלך הלידה. גם חיים מספר שהוא עשה את כל הדברים הנכונים, ורק אחרי זה הבין מה באמת קרה.
ומה יקרה בלידה הבאה? "לא תהיה לידה הבאה", צוחקת דניאל. חיים פחות בטוח: "נדבר בעוד שנתיים".