ערן בן ימיני הקים את מגמה ירוקה, הארגון בו מצאתי את עצמי מבלה לילות על עץ בודד במטרה למנוע כריתתו וסלילת כביש 6. לאחרונה החליטה ישראל ללכת לבחירות, וחברים רבים שהיו לי מהתקופה הזו התחילו להציק לי שאבוא לחלק פליירים ולעמוד בצמתים, עד שנאלצתי להזכיר להם שאני בכלל לא מבין למה לי להצביע לתנועה. ערן לקח על עצמו אישית לשכנע אותי, ואני לקחתי על עצמי לשתף אתכם בשיחה הזו.
א: בוא נדבר רגע על הבחירות. אתם מתנדנדים על אחוז החסימה. מה אתה חושב שיקרה?
ערן: התחושה שלי היא שנפתיע ונרוויח כמה מקומות. חברות הסקרים לא מתקשרות לטלפונים ניידים, וכיוון שרוב המצביעים שלנו הם מתחת גיל 35 ולא מחזיקים טלפונים קווים, הסוקרים לא מגיעים אליהם. החבר'ה שלנו חילקו 30 אלף גלויות ביום, ואתה מרגיש שזה כן נוגע לאנשים. אני מרגיש שנכנס, אין לי מושג כמה, אבל אני מקווה שלפחות חמישה אנשים. כי עם כל הכבוד למלכיאור ואליי יש אנשים אחרים ברשימה: אלון טל יונינה ואיריס האן שהיא הכי מקצועית, שתהיה נכס עצום.
א: אתה עוסק בשינוי בשטח. בשביל מה להתלכלך בפוליטיקה?
ערן: אנחנו רוצים להציל את הפוליטיקה מעצמה. הציבור לא מאמין במערכות הפוליטיות, והפוליטיקאים הרוויחו זאת ביושר. אם הדמוקרטיה חשובה לנו במדינה הזו יש להכניס כוחות חדשים. במשך שנים חשבנו שיותר נכון לנו לעבוד עם הרבה מפלגות, לדאוג להכניס אנשים מאנשינו, אבל טעינו.
אם לא הצלחנו להכניס אנשים למפלגות אז אין ברירה אלא להקים מפלגה שתהווה ראש גשר לכוחות האלו. ומדובר במפלגה ירוקה שיש לה אג'נדה רחבה: מדינית, בטחונית, חברתית, תרבותית. אומרים שהמפלגות הקטנות הן מפלגות נישה. אנחנו אומרים שהמפלגות שמתעסקות רק בנושא המדיני הן מפלגות נישה. יש נושא אחד שמעניין אותן: הן לא רוצות להיות בוועדת חינוך, לא בוועדת איכות הסביבה, כל מה שמעניין אותן זה ועדת חוץ ובטחון. כולם מדברים על סדר יום מדיני-בטחוני, אבל עם כל הכבוד זה משהו שנתקלים בו בעיקר בעיתון. בינתיים הקרובים שלי בבתי החולים לא מקבלים שרות, התחבורה הציבורית פטאתית, הילדים לא מקבלים חינוך כמו שצריך.
א: אז התנועה הירוקה היא קונטיינר לרעיונות של שינוי?
ערן: לא לכולם. לנו יש אידיאולוגיה ירוקה, במובן הרחב של המילה, כמו מפלגות ירוקות אחרות בעולם. התפיסה הירוקה בזמננו עוסקת בשינוי חברתי, העצמה, אי-ניצול בשיתוף הציבור, הסתכלות ארוכת טווח על פרויקטים, אלו הערכים שלנו. גם בחינוך: אני מלמד פילוסופיה סביבתית, שקודם כל עוסקת בפערים חברתיים, במלחמות, בבעיות תרבותיות, בניכור, וקצת מתעסקת בזיהום וכימיה.
א: מה החשיבות של הטכנולוגיה בעיניך בהבאת שינוי לדרך שבה אנחנו מתייחסים לסביבה?
ערן: זה עניין עם המון חשיבות, אולי כמו חינוך. אבל לעיתים יש ציפיה מוגזמת ומוטעית שאפשר לסמוך את הטכנולוגיה שתפתור את הבעיות החברתיות והסביבתיות. אני אומר לכם שהיא לא. התפיסה הזו נקראת אופטימיזם טכנולוגי: "לא צריך עצים, נייצר מכונה שתהפוך CO2 לחמצן". אני פריק של טכנולוגיה, אבל אני חושב שהשינוי העמוק הוא פוליטי ותרבותי. הטכנולוגיה היא אכן צלע במשוואה הזאת, אבל אסור שהיא תהפוך להיות חזות הכל. צריך גם וגם וגם.
א: זה מזכיר את נאום ההשבעה של ברק אובמה, אינטגרציה של הבעיות החברתיות והסביבתיות.
ערן: נכון. והציבור רעב לזה, אני מרגיש את זה מלדבר עם אנשים.
א: פוליטיקאים מקצועיים יודעים להפעיל מרפקים ולדחוף אינטרסים. פוליטיקאים שאינם מקצועים, ראינו את זה הרבה פעמים, נכשלים להביא את הרעיונות שלהם לכדי ביצוע. אולי עדיף להשאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים?
ערן: במידה מסויימת הפוליטיקאים שלנו יותר מדי מקצועיים - לכיוונים לא בריאים. המקצועיות היא להשאר בכיסא שלך, ופוליטיקאים מקצועיים מתעניינים בעיקר בזה. כשאני מדבר עם פוליטיקאים על אידיאולוגיה הם מתפהקים, מתנמנמים, אבל כשמדברים איתם על הסתברויות לקבל קולות פתאום רואים את הברק בעינים.
מחוץ לכנסת, יש המון כוחות בחברה הישראלית שמונעים ממקומות אחרים. ומשם אנחנו באנו, אנחנו מכירים את האנשים האלו. זו רשת אדירה של אנשים, שאם נצליח להכניס אותה לכנסת - דווקא אלו שלא מעניין אותם הכח והכניסה לכנסת כשלעצמה, אלא שיש להם באמת סדר יום חברתי סביבתי או חינוכי - זה יצור דינמיקה אחרת בפוליטיקה הישראלית.