כשהייתי בערך בן 6, אי שם בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת אבא שלי הביא הביתה אופני כושר. היה להם מד מהירות, ורצועה שככל שמושכים אותה היא הופכת את הגלגל למהודק יותר וקשה יותר לסיבוב. אני חושב שכל בני המשפחה רכבו עליהם במצטבר 10 פעמים, ב-15 השנים שהם עמדו בסלון עד שנמסרו הלאה.
פריט מישן אחר שעמד באותו סלון הוא קומודור 64 שאבי הביא כמה שנים קודם, שאחר כך הוחלף בתואם אפל, שאחר כך הוחלף בתואם אפל אחר - בהם נעשה דווקא המון שימוש למשחקים, ואפילו לתכנות טריויה ומשחקים. למרות שאנחנו בערך באותו גיל, לא הפכתי מאז להיות מארק צוקרברג, אלא לזה שכותב עליו, ומתפרנס קצת פחות.
כל הסבים של משחקי המחשב
כל ההקדמה הממורמרת מובילה לכך שראיתי העתק של הסלון של ילדותי מרחובות, באולם בברלין בשנת 2016. אופני הכושר עמדו שם ואיש לא רכב עליהם, ולידם היה מחשב ישן שדווקא משך אנשים לשחק בו ב-Space Invaders. כמה צעדים משם היה מונח אחד הפיצוחים שהפך גיימרים מבטטות לספורטאים - אופניים שמחוברים למסך ומראים דרך שאפשר לנסוע דרכה במקום סתם להביט בקיר או בתוכנית אקראית בטלוויזיה. עליהם דווקא רכבו לא מעט אנשים.
כל זה קרה במוזיאון משחקי המחשב בברלין, שהוקם בשנת 1997 ומציג לקהל מחשבים, קונסולות ומשחקים בערך משחר הזמן ועד לימי הפלייסטיישן האקסבוקס. ראיתי שם חפצים קטנים כמו ה-Game and Watch - אולי הסבא רבא של משחקי סלולר. מכשיר פלסטיק בגודל של פנקס, עם 8 כפתורים ושני מסכים זעירים. מסכים תהיה מילה מוגזמת - אלו שני מלבנים שעליהם אפשר להציג את הדמות ב-LCD שחור (כמו שעון יד דיגיטלי) במספר מקומות בודדים בעולם המשחק. במקרה הזה, דונקי קונג.
רבים מהמוצגים נמצאים מאחורי זכוכית והם לצפייה בלבד, אבל יש לא מעט קונסולות, מחשבים ומשחקי ארקייד ישנים וחדשים שאפשר ומותר לשחק בהם,ואפילו לא צריך לשלשל אליהם בשביל זה שום מטבע. ישנו גם משחק פקמן שמחובר למשחב אטארי ישן, עם ידית בגובה של ילד ממוצע וכפתור ענק שאפשר ללחוץ עליו באמצעות הרגל. זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה.
ראיתי שם גם את הסבא (הכל יהיה עץ משפחתי של משחקי מחשב) של האוקולוס ריפט והגוגל קארדבורד - עמדת מציאות מדומה. מדובר בבמה עגולה עם מעקה שמגן עליך מליפול, ג'ויסטיק מגושם וקסדה עצומה וכבדה שבקושי יושבת על הראש. עמדות כאלה הזמינו שחקנים בשנות ה-90 בדיזנגוף סנטר בתל אביב לשחק במשחק שבו צריך להתסובב בעולם שמורכב מריבועי תכלת מפוקסלים ולירות בשחקן שעומד על הבמה השניה, או מגולם על ידי מחשב.
"רוב הפריטים נתרמים לנו", אומר לנו אנדראס לנגה, מנהל המוזיאון שנמצא בבעלות פרטית של עמותה. האוסף החל בפריטים שהוא רכש בשווקי פשפשים, או דרך מודעות שצד בעיתונים בשנת 1996, אלא שעם הזמן הוא מצא פתרון שראוי לשנת 2016, בשביל להשלים אוספים למוזיאון - אם יש פריט שחסר, הוא מסביר, "אנחנו יכולים לרכוש אותו - לרוב באיביי".
45 שנה אחרי ועובד מצוין
הפריט הכי ישן שיש במוזיאון הוא Computer Space Arcade - משחק מ-1971 שהיה המשחק המסחרי הראשון, ומכונת המשחק (ארקייד) הראשונה, על פי לנגה. מדובר במכונה בצבע ירק זרחני-מתכתי בעיצוב, שאין דרך אחרת לתאר אותו מאשר דומה לחללית מסרטי מדע בדיוני. יש לו מסך שחור לבן ושני ג'ויסטיקים על לוח מתכת. לידו ניצב שלט שאסור לגעת בו, ולנגה אומר שהם מדליקים אותו רק באירועים מיוחדים.
כשאני חושב כבר ללכת לפריט הבא, לנגה מתכופף, מוצא איזה כפתור, מדליק אותו ומתנצל שלוקח למכשיר זמן להידלק, כי הוא אנלוגי. באותו בוקר כיביתי והדלקתי מחדש את הסמארטפון הדיגיטלי שלי, שאמור להיות חזק פי מיליונתלפים מכל מחשב שיצא באותו עשור, ודיגיטלי - ובכל זאת, הגרוטאה מ-1971 נדלקה מהר יותר.
המשחק בן ה-46 עדיין עובד בצורה חלקה, ובו שולטים על חללית. טוב, חללית זו מילה מפוארת, מדובר במספר נקודות לבנות על רקע שחור, שמסוגלות לירות נקודות לבנות נוספות על "צלחות מעופפות" שעשויות מ... נקודות לבנות אחרות! את המכונה עצמה אתם יכולים לראות בווידאו למעלה. פה אפשר לראות איך המשחק עצמו נראה.
בנוסף, המוזיאון מחזיק שחזור של מחשב בשם Ferranti Mark 1 - אחד מהמחשבים האלקטרוניים הראשונים מ-1951, שבעיר הוצג בירידי אלקטרוניקה. במחשב הזה אפשר לשחק במשחק "נים" נגד בינה מלאכותית. או לפחות נגד אלגוריתם די מתוחכם. בנים יש חרוזים או גפרורים בארבע שורות, ובכל פעם צריך להסיר חרוז אחד או יותר, כאשר המטרה היא להיות שזה שיסיר את החרוז האחרון ולנצח. כמובן שלמחשב לא אכפת מה האסטרטגיה שלכם, והוא מתוכנת לנצח אתכם תמיד.
ילדים באים לארקייד
אם תלכו לקנון בישראל, תראו שהארקיידים עדיין לא מתים. הם לא מרהיבים, ורבות מהמכונות שם הן משחקים שאוספים בהן אלפי כרטיסים בשביל לקבל בובה שיושבת על עפרון. ובכל זאת, אפילו ילדים עדיין מגיעים אליהם, ולא רק בשביל למצוא שם פוקימונים (שבלי קשר כנראה יתפוגג ודי יתנדף), אלא בשביל לשחק במשחקים ישנים.
גם במוזיאון יש ארקייד כזה, וילדים סביב גילאי 8-10 משחקים בו במשחקים ממש ישנים ולא מתוחכמים. "לצעירים לא אכפת אם המשחק ישן או לא, הם פשוט רוצים לשחק כמה שיותר", אומר לנגה, "הם בודקים את המשחק, ואם הוא כיף, הם משחקים. אם לא - הם עוברים לבא בתור. לכן משחקים ישנים עוברים למסך הקטן של הסמארטפון. יש להם גרפיקה פשוטה".
הגעתי למוזיאון עם חבר ושיחקנו במשך כמה דקות כמעט בכל משחק שהוצג שם, החל מקווסט שצריך להתכתב איתו והוא לא מבין מילה, דרך משחק צייד עם גרפיקה פרימיטיבית ועד נסיונות כושלים להביא תלת-מימד לטלוויזיה ולקונסולות ניידות, בשביל להרגיש לרגע בודד ילדים. על אופני הכושר לא עלינו. אנחנו לא עד כדי כך מתגעגעים לשנות ה-80.
100,000 איש מבקרים מדי שנה במוזיאון משחקי המחשב (Computerspielemuseum). הוא שוכן ב-Karl-Marx-Allee 93a שבעיר המכונה ברלין. הוא בדרך כלל פתוח מ-10:00 בבוקר עד 20:00 בערב (למעט חגים - אז השעות שונות), וכרטיסים עולים בין 5 ל-8 אירו. עוד פרטים יש באתר.