אל תתמסטל מהחומר שלך, קובע הכלל הכי ותיק בעסקי הסחר בסמים. זה נכון לא רק באבקות לבנות. גם כשאתה מוכר שירותים דיגיטליים שמתחברים לנימים של מיליארדי אנשים בעולם במטרה להפוך אותם למשתמשים כבדים ותלותיים. רוצים לדעת האם הטכנולוגיות האלה יותר מועילות או יותר מזיקות? תבדקו איך גדלים הילדים של המנכ"ל.

ככל שהעולם הדיגיטלי מציע לנו יותר שירותים וכובש נתחים גדולים יותר מהזמן ומתשומת הלב שלנו וגם מהכלכלה העולמית, הסיפור עובר מהשירות שהטכנולוגיות נותנות לנו – לניצול של נקודות תורפה אנושיות במטרה להפוך את פייסבוק וגוגל וואטסאפ ווייז לממכרים. ליצור אצלנו תלות. ומי יודע את זה טוב יותר מהמנכ"לים של אותן חברות? הם אלה שקוראים בדוחות הפנימיים איך האלגוריתם מזהה בני נוער במשבר נפשי ועושה מזה כסף. הם יודעים לאיזה עומק המשתמשים חשופים בפניהם ללא ידיעתם. הם מושכים על זה רווחים ובונוסים, אבל כשזה מגיע לילדים שלהם - התמונה משתנה. ביל גייטס סיפר באביב האחרון שהוא לא נתן לילדים שלו טלפון עד גיל 14, והגביל מאוד את השימוש במכשירים בבית: לא בארוחת הערב, לא לפני השינה. סטיב ג'ובס לא איפשר לילדים שלו להשתמש באייפדים ובמכשירים אחרים שהוא המציא. הם לא יוצאי דופן בעקב קהילת המנהלים: רבים בעמק הסיליקון נקטו כך. מה הם יודעים שאנחנו לא?

ילדי ההיי-טק בלי מסכים

את הילדים שלהם, רבים מהמנהלים האלה משתדלים לבודד מהמציאות הדיגיטלית החובקת והחונקת שהם מייצרים עבור כל השאר. מסתבר שבלב עמק הסיליקון, לא רחוק מהמטות של אפל, גוגל, מיקרוסופט וענקיות אחרות וחברות אחרות, פועל בית ספר אנתרופוסופי ש-75% מתלמידיו הם ילדים של מנהלים ועובדים בחברות כאלה. בכיתות אין מחשבים או אייפדים כמו בבית הספר של הילדים שלכם, ובשיעורי הבית לא מבקשים מהילדים לחפש באינטרנט ולהכין מצגות. בכלל לא שולחים אותם למחשב. ספרים, צבעים, עטים ועפרונות. לואו-טק. "הרעיון שאפליקציה באייפד תלמד ילדים חשבון או קריאה הוא מגוחך", סיפר אחד ההורים לילדה בכיתה ה' בראיון עיתונאי. ההורה, אגב, עובד בגוגל. "כל העניין זה חיבור אנושי בין התלמיד למורה ולחברים שלו", אמרה אם לילד אחר.

בשנים האחרונות גם אלי ניגשים רבים ואומרים לי, אתה לא בסדר. כל הזמן אתה נגד, למה אתה בכלל מסקר טכנולוגיות אם אתה חושב שזה כל כך נורא. למה אתה לא מדבר על מה שטוב? כי על זה אחרים מדברים כל הזמן. גם אני עשיתי את זה במשך לא מעט שנים של סיקור טכנולוגיה: וואו, בלאקברי, וואו, ווינדוס, וואו, מודם. אבל היום הסיפור נמצא במקום קצת אחר. החידושים עדיין מלהיבים, אבל כשמדובר בחברות שדורשות במקום תשלום במזומן, תשלום בזמן השימוש של המשתמשים, ולכן עסוקות בלגרום להם להתמכר באופן הכי בוטה שאפשר, נדמה לי שזה הסיפור שעיתונאי צריך לספר, ואלה השאלות שהוא צריך לשאול.

ילדים דבוקים לטאבלט (צילום: Subbotina Anna | ShutterStock)
ילדים דבוקים לטאבלט | צילום: Subbotina Anna | ShutterStock

הסמארטפון מספק כל צורך נפשי

גם אנשי ההיי-טק שמתוך עין הסערה שולחים את ילדיהם לחינוך נטול טכנולוגיה מבינים שהילדים שלהם גדלים לתוך עולם שונה, אולי שונה מדי, מזה שהם עצמם גדלו אליו. הם עוד דיברו בטלפון ציבורי, ניווטו בעזרת מפה וספרו חברים כמספר התלמידים בשכבה. הילדים שלהם לא רק שלא זוכרים מספרי טלפון ואין להם מושג איך חוזרים הביתה – אלא שהעולם האנושי והחברתי שלהם כולל פוזות הכרחיות, חברויות מומצאות, אווירת לשמוח בכוח, אישיויות מתוחזקות, ובדידות וריקנות איומות מבפנים.

אותם מנכ"לים גם מודעים לעומק התלות הנפשית שהמוצרים שלהם מנסים לעורר בקרב המשתמשים, ובמיוחד הצעירים יותר. כל המכשירים, האפליקציות והרשתות מנסות לחנך ולהרגיל אותנו לכך שהסמארטפון והאינטרנט יספקו מענה לכל צורך נפשי או מועקה שלנו. בודד? משועמם? מפוחד? מחפש חום אנושי? חייב להוציא אגרסיות? פתח את הטלפון הנייד. המנכ"לים ערים גם לעיוותים בתקשורת בין אנשים שהפלטפורמות האלה גורמות ("הוא לא עונה לי כבר רבע שעה למרות שיש שם שני-וי, זה כל כך מעליב!"). הם דואגים לעצמם ולילדים שלהם. ושאנחנו נמשיך להדביק עיניים למסך.