אז קיבלתי בוואטסאפ את הלינק. בפנים מחכים ישבנים ושדיים, תספורות ותנוחות של כמה מהבחורות הכי נחשקות בעולם. מה עכשיו? מצד אחד, זו שורת נשים שהאקרים גנבו להם את הפרטיות בצורה הכי חודרנית ודוחה. אם מישהו היה עושה את זה לאחותך, היית מפוצץ את החנון החיוור. אז תהיה בנאדם מוסרי ולא צבוע, ואל תלחץ, אתה אומר לעצמך. מצד שני, לעזאזל. ג'ניפר לורנס וקייט אפטון, השם ירחם על מבושיהן, עבדו קשה כדי להפוך למושא תשוקתם של עשרות מיליוני גברים מיוזעים בכל העולם. הן גם ככה לא יודעות שאני קיים. מה זה בשבילן זוג עיניים של עוד מזרח-תיכוני מיוזע, אחד מכמה עשרות מיליונים שעושים אותו הדבר באותו הרגע.

אין תמונה
לא הצלחנו להחליט אם זה נעים יותר מאשר זה משעמם. טישרט עם הדפס משתנה מקולקציית טאצ' של סליו
האמת, אין הבדל גדול בין ג'ניפר לורנס ובין ליאל מכתה ח'3 בבית ספר בשפלה, שהחבר'ה בשכבה מעבירים תמונות שלה בחצי-עירום בוואטסאפ. בשני המקרים יש בצד אחד גברים מגעילים רצח, שמנצלים תמימות וחוסר ניסיון טכני של ילדות ונשים בצד השני (מעניין שזה כמעט ולא עובד הפוך, לא בפורנו על כל פנים). הילדות שרוצות קצת תשומת לב לא קולטות, או לא רוצות לקלוט, שכל תמונה שלהן תהפוך לדאווין מול כל השכבה. הן גם לא מדמיינות שהתמונה הזו יכולה להתגלגל – סיפור אמיתי - לאתר פורנו בחו"ל, ועכשיו מישהו יעשה כסף על חשבון הגוף שלה, ויהיה קשה מאוד לעצור אותו או להוריד את התמונה מהרשת.

סלב, אל תתלונן

בניגוד לנערות, לורנס, אפטון, בר רפאלי וכל השאר לא שלחו את התמונות להאקר באופן אקטיבי. הוא פרץ להן למכשיר, או לחשבון, עוד לא ברור. ייתכן שזו היתה פעולה של מאפייה שלמה, כמה האקרים שהרכיבו "אלבום" במשך כמה חודשים. ה-FBI בודק. גם כאן גברים ניצלו את חוסר המומחיות הטכנית שלהן. ובמה איפה האחריות שלהן? שהשתמשו בסיסמא שמישהו – בנאדם או תוכנה – הצליחו לאתר? כאילו שאנחנו לא עושים אותו דבר.

אבל עכשיו, במרחק כמה ימים מהפריצה, נדמה שזה לא כזה מפתיע. בפעם הבאה כבר לא נהיה בשוק. מהדורת החדשות כבר לא תדווח על זה. ובדיוק להפתעות הלא מפתיעות האלה התכוונתי כבר לפני שבועיים.  צריך לזכור: המידע היחיד שלא יכול להיגנב הוא המידע שלא קיים.

בוהים בסמארטפון (צילום: Jose Antonio Sánchez Reyes, Thinkstock)
בוהים בסמארטפון | צילום: Jose Antonio Sánchez Reyes, Thinkstock
חוץ מזה, סלבריטיז בסדר גודל כזה איבדו את הזכות להתלונן כשצלם פפראצי נדבק אליהן ברחוב. לא שזה בסדר בעיני, אבל אולי מעכשיו, המחיר של להיות סלב בסדר גודל כזה אומר גם שהאקרים מוכנים להשקיע חודשים רק כדי לפרוץ לך את החיים? מגעיל, מסריח, אבל אלה החיים. גם אם ה-FBI יצליח לעלות על המניאקים שעשו את זה – לכוכבות שנחשפו במערומיהן ולפעמים גרוע מזה, זה כבר לא ישנה. אין קונטרול-זד לעיניים.  

אפשר להאשים אותן רק בדבר אחד – למה הצטלמו? ואם הצטלמו - למה לשמור? ועוד ברשת? אף אחד לא צריך לתת לתמונות כאלה להסתובב, ובטח שלא נשים במעמדן.

הכל מותר, לא?

ומה איתנו, אלה שרק מקבלים לינק ולוחצים? נו באמת, איך אתה יכול שלא לראות את זה. כל חוויית התוכן שלנו היא שהכל נגיש. הכל אפשרי, הכל מותר. זה כל הקטע של האינטרנט הזה, לא? הרי אם פתאום איזו מדינה חוסמת את פייסבוק, עושים על זה כתבות וסרטים ומחקרים, כאילו זכות הלייק בסיסית כמו הזכות לנשום. אם התוכן שם, אז הוא נועד לצריכה, להתענגות ולשיתוף לאחרים. שיקול דעת איננו חלק מתהליך. לא בצריכה ולא בשיתוף. לשים לעצמך גבולות הפכה להיות חוויה כל כך נדירה, שהיא דורשת הסבר מיוחד. למה מחקת את הסיקרט? למה לא ראית את סרטון עריפת הראש? למה לא ראית את הפורנו-עזים? מה לא בסדר איתך? אני לא יודע מה הגבול הנכון. אני רק יודע שצריך להיות גבול.  

אין לי תוכניות לחזור בתשובה בסוף השבוע הקרוב, אבל מצאתי את עצמי מזדהה קצת עם היד על העיניים של החרדים. עומק השליטה העצמית צריך להיות כעומק הטינופת. כן, החרדים השתגעו לכיוון אחד, אבל אנחנו משתגעים לכיוון השני.