"קיימת כרטסת תושבים במרכז למיכון משרדי. יש לכל אזרח מספר, וזה אולי הדבר המפחיד את האזרח".

אוקטובר 1967. כל המידע הדיגיטלי בעולם יכול להיכנס לכרטיס מיקרו-SD אחד, ועוד יישאר מקום לשתיים-שלוש עונות של משחקי הכס. אבל דב חביון, יו"ר האיגוד הישראלי לטכנולוגיות מידע, יודע מה הבעיה. בכל זאת, זה כבר עניין עתיק. "עוד בשנת 1753 הצהיר מר פולטון בבית הנבחרים הבריטי, בדיון על חוק מפקד האוכלוסין, כי: 'עם אישור החוק הזה יעלם השריד האחרון של חופש הפרט'", נזכר פרופ׳ מיכאל דייויס מהאוניברסיטה העברית. "מר פולטון חשש שהנתונים האישיים יגיעו לידי המשטרה ויאפשרו לשלטון לשלוט שליטה מוחלטת על האוכלוסייה. ויש אפילו דוגמה מוקדמת יותר: בספר שמואל ב' נזכרת מגפת הדבר שפקדה את העם בעקבות המפקד שערך דוד המלך".

לפני מארק צוקרברג, לפני נפתלי בנט ולפני מושיק עפיה, האמת לפני שמישהו מהם בכלל נולד, כינס צבי ינאי כמה אנשים אינטליגנטיים במיוחד לשיחה שכונתה "מי מפחד מהאח הגדול" (עצם עלייתה עכשיו לרשת יחד עם עוד עשרות שיחות אינטליגנטיות כאלה היא חגיגה). ינאי, האיש שגולגולתו הביצתית מעטרת את הערך "אוטודידקט" במילון, כיהן כמנכ"ל משרד המדע ונפטר לפני שנה וחצי, נחשב במשך עשורים לאחד האנשים החכמים והמעניינים במדינה. הדיון כונס מטעם המגזין "מחשבות" שאותו ערך עבור חברת יבמ ישראל.

מארק צוקרברג שחט תרנגולת (צילום:  Photo by Flash90)
מי מפחד מצוקרברג? | צילום: Photo by Flash90

1967 זו השנה שבה התקיים השידור הלווייני הראשון אי פעם. הותקן הכספומט הראשון. השתלת הלב הראשונה. מבחינת המומחים, זה דיון עתידני כמעט לגמרי בשאלות שאולי יטרידו מתישהו את הנכדים. אבל באוויר כבר עמד באזוורד חדש, נוצץ, מבטיח ומאיים כאחד: "מיכון". באייטיז עדכנו אותה ל"מחשוב", מילה שהחלידה בעצמה. מר חביון עוד היה צריך להסביר מה זה אומר "מערכות ממוחשבות" או "ממוכנות": "מיכון מייעל תהליכים שכבר קיימים. ההבדל הוא במשך הזמן שגוזלת ההתכתבות".

"משך הזמן"? זה ההבדל היחיד? אולי אם אתה איש מחשבים, ששוכח שיש פה שני צדדים. לא רק הטכנולוגיה – גם אנשים. ואנשים, תן להם ביד סמארטפון, פתאום הם לא יודעים איך להגיע ממקום למקום, דורשים מכולם להיות זמינים להם נונסטופ אבל לא מוכנים להרים אליך לשנייה את העיניים מהמסך. אז היום כבר הבנו ש"מיכון", תקראו לזה איך שתקראו, עושה הרבה יותר מאשר "ייעול תהליכים".

איך קראו ל"שיימינג" בסיקסטיז

"אני פוחדת שמהדלת האחורית של הטכנולוגיה יכנסו שינויים חברתיים שלא האדם ולא המוסדות החברתיים נכונים לטפל בהם". הסוציולוגית ד״ר רבקה בר-יוסף לא שמעה על שיימינג בפייסבוק, אבל היא לגמרי ראתה אותו מגיע. "בעיה (שללא הטכנולוגיה היתה רק עקרונית) הופכת חמורה ובוערת מאד במציאות של טכנולוגיה". או בניסוח עדכני: כשפייסבוק מאפשר לכל אחד לכתוב בצ'יק להמון אנשים, תקבלו תופעות מכוערות של השמצות פומביות קללות ופגיעה בפרטיות. או למשל – כשאפשר להפיץ תכנים, סרטים ומוסיקה במהירות באופן פיראטי, כל התעשייה במשבר. גם לה היתה דוגמה להציע, רלוונטית להפחיד: "גם לפני 200 שנה, אילו הייתה משטרה משתלטת על כרטסת תושבים — ולו פרימיטיבית ולקויה, הייתה יכולה לממש את שליטתה על האוכלוסייה. אבל אם אתה עוד נותן בידה את הכלים הטכנולוגיים הנכונים זה מעורר שאלה שכדאי לחשוב עליה". ובכן, ד"ר בר יוסף, אנחנו עדיין חושבים.

אין תמונה
תופעות מכוערות של השמצות פומביות ופגיעה בפרטיות

ינאי נזכר אז בספר של ואנס פקארד, ״החברה הערומה״, שלדבריו "מציג שורה שלמה של פגיעות חמורות ביותר בפרטיות האזרח מצד הממשל וחברות פרטיות. חלקן נעשות באמצעות כלים טכנולוגיים משוכללים ביותר, אם כי לא מחשבים, כמו: מצלמות זעירות, עיניים אלקטרוניות, מכונות-אמת, רשתות סגורות של טלוויזיה — הבולשות אחרי העובדים אפילו בחדרי הנוחיות שלהם וכו׳". צבי ינאי, תהא נשמתך עדן, איך אתה נח בשלום כשהיה לך פורמט טלוויזיוני מנצח ביד ולא לא צלצלת למשרדי הערוץ הראשון? אה, אולי כי עוד לא היה ערוץ ראשון. אבל רגע, יש עוד: "החלק הארי של הפגיעות מתבטא במסחר הרחב באינפורמציה האישית של האזרח". בום.

"מסחר רחב באינפורמציה האישית של האזרח"? יש מצב שצוקרברג קרא את זה בלילה, ובבוקר הקים את פייסבוק? או שבעצם לארי פייג' וסרגיי ברין מגוגל קראו אותו לפניו? כנראה שלא, כי הספר שינאי מתייחס אליו יצא ב-1964. אבל למקרה שפספסתם, זה המודל העסקי של כל תעשיית המדיה באינטרנט, ובראשה פייסבוק וגוגל: מסחר רחב באינפורמציה האישית של כל אזרח. מילה במילה.

ינאי הניח גם הצעה לפתרון: "אולי דווקא על-ידי ריכוז כל האינפורמציה, הנוגעת לאזרח, במאגר אחד, תחת אמצעי פיקוח נאותים, נוכל להבטיח את זכותו לפרטיות"? צריך אמנם קצת חוצפה כדי לערער על צבי ינאי, אבל אם יש מאגר מרכזי כזה, הרי שאלה בדיוק אותן חברות שמוכרות את האינפורמציה שלנו. ואם התכוונתם למדינות – אז אחרי שרשתות המחשבים הכי מוגנות בעולם כבר נפרצו, כולל מערכות ביטחוניות ובנקאיות ומה שתרצו – נדמה שהיום ב-2015 אפשר לקבוע בביטחון שהמידע היחיד שמוגן אופן מוחלט, הוא זה שכלל לא נאסף.

שאלון אישי על נטיות מיניות

תראו מי היה מודאג אז מהחטטנות של מדינות לגבי אזרחיהן: "אני רואה סכנה רבה בנטייתה של המדינה להרחיב את היקף האינפורמציה הנדרשת", התריע ח"כ פרופ׳ הנס קלינגהופר. "אנו עדים למגמה זו בארה״ב, השקועה בבולמוס ממש של רישומים והמחדדת עד דק את הנטייה הפרפקציוניסטית לניהול תיקים ורישומים", מי אמר שזה בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים? אבל הפרופסור ממשיך: "אדם המבקש שם לקבל משרה, נדרש למלא שאלון אישי מפורט, החוקר ליחסיו עם בני ביתו, מצבו הכספי, דאגותיו האישיות ותסלחו לי — נטיותיו המיניות. בריבוי הרישומים אני רואה גם סכנה של פגיעה אפשרית בשוויון בין האזרחים: נפתחת אפשרות גדולה יותר להסיק מסקנות מוטעות, להגיע להבחנות לא נכונות בין אדם לאדם ולהפלות יחידים לרעה לפי קנה-מידה לא צודק". ערבים, נתב"ג, לא חסרות דוגמאות שמוכיחות את צדקתו.

אבל פרופ׳ דייויס התקשה להבין: "אינני רואה את הקשר של זה עם האוטומציה". "הקשר צץ אחר-כך", ביאר קלינגהופר. "תחילה משמשות השאלות לאיזה מרשם פנימי של משרד ממשלתי מסויים, או מפעל פרטי מסויים. אבל אח״כ באים הטכנולוגים ואומרים: 'אנחנו שואפים לשיפורים. לנו אין שום אינטרס אחר אלא לחסוך כתיבת מכתבים וזמן. מדוע אם כן לא נראה את כל התמונה של האזרח במרוכז על גיליון אחד?' בזה אני רואה את הסכנה. כאן עולה השאלה היכן הגבול. לי נראה, כי אסור לנו להפקיד את הטיפול בבעיה זו בידי הטכנולוגיה. גישתה של הטכנולוגיה נקבעת על פי מידת היעילות והשיפור הטכניים — גישה טובה ומועילה לכשעצמה — אך אינה נותנת מספיק את הדעת לאספקט האנושי". בינגו.

הפחד מהמאגר הביומטרי

הם עוד לא ידעו בדיוק למה הם מתנגדים, אבל אם תנסו למכור היום לקלינגהופר את המאגר הביומטרי, עם טביעות האצבע, תעודת הזהות החכמה וכל הבאגים באבטחה, הוא כנראה יתפגר בשנית. "אם הרישומים ירוכזו במוסד מרכזי אחד, אהיה מוצג שם 'ערום' ממש", נבהל האיש שכיהן בכנסת מטעם המפלגה הליברלית, שהתגלגלה לליכוד. "מדינתנו, כמובן, מדינה דמוקרטית. אבל כולנו יודעים שאף מדינה אינה מובטחת מפני מהפכות. די באפשרות כזאת כדי להחריד את מנוחתי. דמו לעצמכם איזה שימוש עלול משטר לא דמוקרטי לעשות באינפורמציה כה מקיפה. כל ענין הרישום אינו דבר אהוב עלי. על כן אני אומר: נהיה זהירים, אל נשאף לשלמות של רישום, אלא נחתור למינימיזציה של רישום".

טביעת אצבע (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
אם הרישומים ירוכזו במוסד מרכזי אחד, אהיה מוצג שם 'ערום' ממש" | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

צבי ינאי חשב אבטחת מידע: "לקבוע שכל 'הצצה' לתוך התיק הממוכן של האזרח תירשם אוטומטית על ידי המחשב: מי 'הציץ', באישורו של מי ולאיזו מטרה. והודעה על כך תישלח אוטומטית לבעל התיק עצמו". צה"ל, אגב, יישם זאת כמה עשורים מאוחר יותר, לאחר שהבין שאין חייל שלא יודע מה הקב"א והדפ"ר של רב"ט יעל בר-זוהר.

_OBJ

ד"ר בר-יוסף לא התרצתה, ובעיקר סירבה למה שהיום נראה כל כך טריוויאלי – לתת לאנשי הטכנולוגיה לקבוע איך תיראה החברה שלנו, מה מותר לומר ומה אסור. "סודיות כבעיה טכנולוגית היא דבר יפה מאד, אך בחברה יש חלוקה בין אנשים שייעודם ותפקידם לשמור על עקרונות - לבין אנשים שייעודם לפתור בעיות טכניות, ואני לא הייתי רוצה שבעיית הסודיות שלי תהיה בידי טכנולוגים... בכלל, הטכנולוגיה, אינה דבר מקודש, מותר לנו להגיד לא גם לטכנולוגיה".

ח"כ פרופ׳ קלינגהופר הודיע שהוא "שמח על הגישה המתגבשת כאן, שהטכנולוגיה צריכה להיות כפופה לקביעות פוליטיות-עקרוניות", והזהיר מפני הדרדרות למשטר טכנולוגי-טוטליטרי. אבל צדק מכולם מאיר סילברסטון, שהיה אז מנכ"ל משרד הפנים: "לי נראה, שהערובה הטובה ביותר מפני חדירת-יתר של השלטון לחיי הפרט תלויה בהרבה בציבור עצמו, במידת ערנותו לזכויותיו ולהתערבות בחייו הפרטיים. כל עוד יעמוד הציבור על כך יאלץ השלטון להישאר בתוך הגבולות המותרים". הוא צדק כל כך, שאף אחד ממשיכי דרכו לא מעז לחזור על האמירה הזו היום.