הטור הזה מוקדש לבוסים שלי, לעורכים, לאנשי המערכת. גם לחברים ובני משפחה. יש לי בשורה קשה: נותקתם. מצטער. כיביתי לכם את הערוץ הישיר ישר לתוך המוח שלי. כל המסרים ששתלתם לי דוך לתת מודע? זה נגמר. זה לא אתם – בטח לא את אמא – זה אני.
האמת, זה הרגיש נהדר. יותר טוב מלדהור עם המשאית דרך חומות הכלא – לקחתי אוויר, וכיביתי את הנוטיפייקשנס של הוואטסאפ, הסמס והמיילים. חפשו אותי. איי אם אוף דה גריד.
טוב, לא בדיוק. המסך עדיין מסתיר לי את העולם במשך רוב היום כמו לכולכם. אני עדיין זמין, אבל ברמה של דקות, לא של שניות. ההבדל הוא שאני לא מפקיר יותר את תשומת הלב שלי בכל רגע לכל אחד. רק לי מותר להפריע לי. אבל אני זה שבוחר מתי לבדוק. גם ככה אני עושה את זה הרבה יותר מדי.
הנטל הרגשי של הנוטיפיקיישן
יש פה מישהו שרוצה לקבל יותר התראות? לא חשבתי אחרת. אבל אם לא תעשו משהו, זה מה בדיוק שיקרה: פייסבוק תתחיל לשלוח גם התראות שלא הזמנו: על אירועים קרובים של חברים, תוצאות ספורט של הקבוצות שאנו אוהדים בפייסבוק, תזכורות על שידור פרקים חדשים בסדרות שעשינו להן לייק, תחזית מזג האוויר, סרטים ומקומות בילוי בסביבה ועוד. וואלה יופי.
העניין הוא לא רק הכמות המטורפת של ההתראות, אלא גם הנטל הרגשי שכל נוטיפיקיישן בודד מעמיס עלינו. הנטל הזה הלך ותפח עם הזמן. נשמע לכם מצחיק? אז תגידו לי כמה זמן אתם מסוגלים להתעלם מהתראה עד שאתם פותחים אותה ובודקים מה יש בפנים. התשובה עומדת על שניות בודדות, וזה לא משנה מה בדיוק עשיתם כשהטלפון צפצף. הנוטיפייקשן התייצב בראש סדרי העדיפויות שלנו.
הנוטיפיקיישן לא נכנס לטלפון, הוא נכנס לנו למוח עם קרס משונן, ועוקר לנו משם את השקט הנפשי. עד שלא נדע מה זה - לא נירגע. בשנים האחרונות נוצרה התניה חזקה בין הצלצול או הרטט או התאורה (לעזאזל, לפעמים זה שלושתם יחד) ובין הציפייה של המוח שלנו למנת דופאמין – הורמון שמופרש כתוצאה מקליטת פיסת מידע מעניינת גורם לנו להרגשה נעימה בגוף. דופאמין הוא סם הסיפוק הנהדר של הטבע. וכולנו מסתובבים כמו עדר זומבים מכור שמחכה למנה הבאה. הצפצוף של הנוטיפיקיישן הוא הפעמון הפבלובי שלנו. הנה, עוד מנת סיפוק מחכה לנו בתוך הנייד. מי יכול לעמוד בזה.
איפה אתה???
המכשיר שלי כמעט תמיד על "לא להפריע" וגם על שקט. שיהיה בטוח. הרטט בוטל. דממה שתהיה פה. המסך כלפי מטה. כמו פולניה טובה, אני מצפה שיישב בחושך ויספוג הכל בשקט.
אולי הגיע הזמן לעדכן את השורש "לצלצל". אף אחד לא "מצלצל". בעצם אף מכשיר כמעט לא "מצלצל". לא רק שאנשים נמנעים משיחה קולית ככל יכולתם, אפילו הסאונד של הצלצול הופך לנדיר. נדמה שזה קורה לאט לאט אצל כולם. אנחנו מעבירים לשקט יותר ויותר. אחרי שנתנו רשות לכל כך הרבה אפליקציות לדחוף לנו התראות, פתיים שכמונו, אנחנו לא יכולים עם זה יותר.
רק יש בעיה קטנה. האנשים הכועסים. כשאני כבר בודק, הוואטסאפ מלא "תחזור אלי כבר", "איפה אתה", "?????????". מה אתם יודעים, הבנאדם מתייבש כבר שתי דקות שלמות מאז שלא עניתי. ברור. הוא כבר מגרד את הציפורניים בהמתנה לדופאמין שלו, ואני עוד מעז להפריד בינו ובין המנה הבאה.