1. מזל שנכנסתי להתקלח. בראש התערבלו לי הפיד החדש של פייסבוק, שיהיה אגרסיבי יותר בניסיון להשאיר אתכם עוד דקה איתו, כתבה מעניינת אבל בעייתית על התמכרות לסלולרי וספר חדש ששמו "הדעת המוסחת: מוחות עתיקים בעולם של היי-טק" שמתמודד עם שאלת תשומת הלב האנושית בעידן של סמארטפונים ורשתות חברתיות, ומנסה בין היתר להבין את מה שמטריד אותי כבר כמה שנים – איך נוטיפיקיישן אחד מצליח להסיט אותנו מכל מה שתכננו לעשות.
2. אבל אני לא יותר טוב מאף אחד. ועוד כתבה ועוד לינק רק הגבירו לי את הבלאגן במוח. נהיה לי מאוחר והטור לא התקדם ובצעד אמיץ אך נואש טרקתי את הלפטופ על עצמו והלכתי להתקלח.
הביטים המיותרים נשטפו עם המים, והסיפור הצטלל לי בתהליך כמעט ארס-פואטי: כך נראית מלחמה שמחריפה. שדה הקרב ידוע ומוכר: המוח שלנו, תשומת הלב והזמן שלנו. אבל המלחמה – היא לא עומדת במקום. מדי יום הם שולפים טריקים חדשים, רובים נסתרים מהעין אבל פועלים על המוח. ואנחנו, שמנסים לנצל את הזמן שלנו כדי להשיג איזו מטרה או שתיים בחיים - חוץ מאשר לנפח את הערך הכלכלי של מרק צוקרברג – מגלים את זה תמיד באיחור.
3. ההצלחה של פייסבוק, של וואטסאפ ושל רבות מענקיות האינטרנט נמדדת בדקות שימוש ובמספר הגולשים – ולא, למשל, בכמה תועלת הן באמת מביאות לנו. הן חייבות להגדיל את דקות השימוש מחודש לחודש. המשקיעים לוחצים. כך נולד הפיד החדש שפייסבוק בוחנת עכשיו על המשתמשים שלה. פייסבוק הרי משתמשת באופן אופטימלי ומניפולטיבי בתכנים של החברים ושל העמודים שעשינו אליהם לייק כדי לבנות לנו ניוזפיד שילכוד את תשומת הלב שלנו לכמה שיותר זמן. איך אפשר לשפר את זה? להשתמש גם בתכנים של עמודים שעדיין לא עשינו אליהם לייק, וכמובן נבחרים בקפידה כדי להתאים לאישיות ולנקודות החולשה הפסיכולוגיות שלנו - מה שפייסבוק כבר מזמן פענחה לעומק.
4. פייסבוק מצנזרת באופן פעיל את מי שמותח עליה ביקורת. גם אני כבר סומנתי שם כגורם לא רצוי. אבל אתר המיזבלה של דורי בן ישראל, שלא מוותר לפייסבוק ומפרסם כל החלקה מטופשת שלהם נמחק לחלוטין מפייסבוק וכל הקישורים אליו הוסרו (פייסבוק טענה שהיא מסירה עמודים שבהם יש פרטים אישיים של אנשים ללא אישורם). מי אמר שהרשת החברתית הגדולה והחשובה בעולם מחויבת לחופש דעה? לנתניהו עוד יש מה ללמוד במלחמתו בתקשורת העוינת. זה מזעזע, אבל כולנו נופלים בפחים הרבה יותר קטנים.
5. אני קורא פרשנות על מובילאיי בדה-מרקר, ופתאום מתגלשת לי חלונית של וואטסאפ מלמעלה. אור הלר משתף לינק בקבוצה של הלהקה. לוחץ. נפתח סרטון פייסבוק. תוך כדי שאני צופה, העין נופלת על הנוטיפיקיישנס שמחכים לי שם: עשרה, ועוד שתי הודעות באינבוקס. בודק מה זה. קורא, כותב. חוזר לקבוצת הוואטסאפ של הלהקה להגיב על הסרטון. ארבע עשרה דקות הלכו. על כלום. תודה הלר.
6. וזו אחת הטרגדיות הגדולות ביחסים שלנו עם הסמארטפון. הוא בו זמנית כלי העבודה הכי יעיל וחזק שיש לנו ביד, המכשיר המושלם להשגת המטרות שלנו ביעילות – וגם כלי הסחת הדעת הכי חזק, שמסוגל באבחת נוטיפיקיישן להשכיח מאיתנו את כל המטרות שלנו, את כל האנשים והמשימות שחשובות לנו בחיים, ולשלוח אותנו למסע ארוך של בליסת תוכן לא רצונית.
7. כשחוטפי הזמן המקצועיים מחריפים את ההתקפה שלהם על תשומת הלב שלנו – אנחנו חייבים לחזק את ההגנה עליה. לסגור נוטיפיקיישנס. להעלים אפליקציות מועדות לפורענות מהעמוד הראשי של הסמארטפון ולזרוק אותן לתיקייה אחורית, כדי שלא נתפתה לבדוק אותן בכל אחת מ-300 הפעמים שאנחנו פותחים את המכשיר ביממה. חצי מה-300, אגב, הן במטרה לבדוק מה השעה. קנו שעון.
והכי חשוב: לא לשכוח בשביל מה קמתם הבוקר. בשביל מה אתם קמים בכל בוקר. יש לכם מטרות, תחביבים, עבודה, משפחה, חברים. כי גם לאינטרנט יש אג'נדה בשבילכם, שמורכבת מרשתות חברתיות, אתרי חדשות, קבוצות וואטסאפ, מיילים. אפשר להעביר את כל החיים בלהיות חלק מסדר יום של מישהו אחר. השאלה אם אפשר לקרוא לזה חיים.