שמעתי פעם טענה שלפיה לערוץ 2 היה חלק בקריסת הסכם אוסלו. שערוץ הטלוויזיה המסחרי שקם באותן שנות ה-90, סיקר בדרמטיות את תהליך השלום, וגם את הפיגועים שבאו אחריהם. הדם שמילא את המסך גדש את הסאה ומילא תפקיד בשינוי דעת הקהל הישראלית נגד ההסכם. פיגועים היו גם הרבה לפני שנות ה-90, חלקם מזעזעים לגמרי. אבל זה לא רק שאוטובוסים התחילו להתפוצץ בטרור המתאבדים, אלא גם שהזעזוע מעולם לא שוגר באופן כל כך בוטה ומזוויע לתוך הבתים (מאז מצנזרים).
יש גם טענה שאומרת שהשואה לא היתה יכולה להתרחש בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. זו בעצם אותה טענה: אנשים לא יכולים להישאר אדישים לזוועות שמוצגות בפניהם במלוא אכזריותן. וכשהרשתות שלנו מוצפות בסרטוני אימה, בארגונים אלימים וגזעניים ובוויכוחים ואיומים, נדמה שכבר לא צריך לשאול איזו השפעה יש לרשתות החברתיות על תהליכי ההקצנה בחברה הישראלית.
" תתבייש לך ורק שתדע שאת החרא שאתה בישלת אתה תאכל והחייל הזה הוא גיבור על אפך ועל חמתך. שר ביטחון אתה? אולי שר העלבונות".
היכנסו לעמודי הפייסבוק של שר הביטחון, הרמטכ"ל, דובר צה"ל. כל האינטרנט יצא עליהם. כשעוברים על התגובות, קשה מאוד למצוא מישהו שתומך בהם. האמת היא קצת אחרת, כי שיעור הישראלים שתומך בחייל שירה במחבל מנוטרל עומד על כ-60%. רק כשעוברים לרשת התמונה מקצינה: 82% מהשיח ברשת תומך בחייל היורה – כך לפי באזילה ו-78% לפי ויגו. אבל אם תסתכלו בעיניים על הפיד - 100% מהשיח ברשת תומך בחייל היורה.
למה הפער הזה בין החיים והרשת? כי הקיצוניים והרועשים מתבלטים על פני המתונים. הכועסים דוחקים את המהרהרים והמתלבטים. הם תופסים להם את אור הזרקורים ואת הלייקים, וגם מפחידים אותם. אם תעצבנו אותנו, נתהפך עליכם, אנחנו משוגעים אנחנו. ומי שמסתכל מהצד ומנסה לגבש את דעתו, נחשף לגלריית דעות קיצונית בהרבה מהמציאות. אחרי כמעט עשור של פייסבוק בישראל, שנים מסוכסכות שבהן מיליוני ישראלים נחשפים לדעות קיצוניות במיוחד, מותר לתהות על ההשפעה של השיחה בפייסבוק על שוק הדעות הישראלי.
ציבור יקר, התבלבלת
כמה פעמים השתתפתם בוויכוח בתגובות שרק הלך והתגבר, ובלהט הוויכוח מצאתם את עצמכם מקלידים הרבה יותר תגובות משהתכוונתם? לטבע האנושי קשה להפסיק באמצע. קשה לו להפסיד או לברוח מוויכוח. מבחינת פייסבוק – זה מודל עסקי. אתם מבינים, האלגוריתם שלה רק רוצה לחמם. להדליק אותנו. ולכן פייסבוק תמיד ימשוך אותנו אל הקיצוניות.
פעם, לא מזמן, שר הבטחון והרמטכ"ל היו הדמויות הכי מוערכות בישראל, גם - ובעיקר - בעתות משבר ומחלוקת. מתקפות המוניות עליהם ראינו רק אחרי מלחמת יום כיפור או שלום הגליל. עד לא מזמן, האנשים הללו נהנו מהגנת הקונצנזוס הישראלי. הם נחשבו לברי סמכא בתחומם. אבל גם זה הולך ונגמר. הרשת חיסלה גם את ההיררכיה הזו. זה פרץ במחאת דוד הנחלאווי, שבה אתרים כמו 0404 ליבו טענות של החיילים שלפיהן הוראות הפתיחה באש לא מתירניות מספיק נוכח הסיטואציה.
אחרי התקרית בחברון, כל אחד הפך למומחה להוראות פתיחה בנשק, התנהגות מבצעית ומשפט צבאי. גם כשכל הצמרת הביטחונית מתייצבת מול הציבור, ואומרת, התבלבלתם – הציבור לא מקבל את זה יותר. הציבור גם לא מאמין לתקשורת ולעיתונות. אין יותר דעה של אדם מנוסה מול דעה של לא-מנוסה. אין יודע מול לא-יודע, אין חכם מול פחות חכם. יש קיצוני מול מתון, ובפייסבוק הקיצוני לעולם ינצח.
ספקנים מקצועיים
אני אוהב ספקנות. אני אוהב כשהציבור לא מקבל אוטומטית את מה שמלעיטים לו חברי ממשלה או חברי התקשורת. אבל כרגע הציבור אמנם מטיל ספק בתקשורת ובצה"ל – אבל בולע ללא היסוס הבלים שמפיצים אהבלים ברשת. למשל, אותו פוסט שטען שבוגי יעלון היה עד לחיסול של שבוי סורי ב-82'. בוגי היה בכלל בתפקיד אחר ומרוחק מאה קילומטרים מאזור האירוע, אבל הפוסט זכה לתפוצה ענקית.
בכלל, סתם לזרוק רפש זה לילדים. ספקן מקצועי בא עם עובדות. השבוע השתתפתי עם להקת נאג' חמאדי על תקן צוות בידור בערב של ארגון "100 ימים של שקיפות". החבר'ה הנהדרים מהשקיפות משתמשים ברשת ובטכנולוגיה לא רק כדי להטיל ספק במקומות הנכונים ולבדוק האם הרשויות ובכירי המדינה אומרים לנו אמת ואת כל האמת. כשהם אומרים שבכירים במדינה משקרים לנו או עוברים על החוק, הם עושים את זה בעזרת עובדות מוצקות.
החייל היורה היה מנוי על כמה מהעמודים הכי קיצוניים ברשת, בהם להב"ה של בנצי גופשטיין. כשכולנו מנופפים במחיר שגובה האלימות ברשת בבתי הספר, ומודאגים ממחיר ההסתה הפלסטינית ברשת בחיי ישראלים, אני לא רואה סיבה להתעלם מההשפעה של הרשתות על דעותיהם של צעירים ישראלים ועל דעת הקהל הישראלי בכלל. אם ערוץ 2 עזר למוטט את הסכמי אוסלו, לא אתפלא אם וואטסאפ ופייסבוק מקרבות אותנו אל המלחמה הבאה.