רן הר נבו מרצה
רן הר נבו. הטוויטר שולט

בתור סגן נשיא ומנהל חטיבת הווידיאו של ענקית האינטרנט האמריקאית AOL, ניתן לומר שרן הר נבו פוגש מדי יום במשרד את מיטב הטכנולוגיות. ובכל זאת, בשבוע האחרון גם הוא קיבל תזכורת רטובה לכך שטכנולוגיה זה לא הכל. הבניין שבו הוא מתגורר בברוקלין ממוקם ממש על שפת הנהר, איזור שמקוטלג בעיריית ניו יורק כ"ZONE A", וערב בואה של סנדי הודבקו על הבניינים שלטים המורים לדיירים להתפנות. הר נבו ארז את בתו בת השנתיים וחצי ונסע לניו ג'רזי. אשתו גל, בנוסף לכל הצרות, נתקעה בארץ בלי יכולת לחבור אל המשפחה הגרעינית– וכאשר חזר כעבור שלושה ימים גילה לשמחתו שבעוד הבניין הסמוך הוצף, שלו דווקא נותר יבש. עניין של כמה עשרות אינצ'ים והרבה מזל.

בתחילת השבוע הקרוב יגיע השגריר הישראלי בעולם הווידיאו האינטרנטי לירושלים, כדי להשתתף בכנס חדשנות בטלוויזיה שעורכת "קשת" (בעלת הבית של mako), ושבו ינסו בכירים בענף לשרטט את פני הטלוויזיה של המחר. ביום ראשון האחרון הוא עדיין היה עסוק – יחד עם ניו יורק כולה – בניסיון לחזור לחיי שגרה. "אין סאבוויי כי התחנות מוצפות, ועל הגשר למנהטן אפשר לעבור רק אם יש ברכב לפחות שלושה אנשים. אין מספיק דלק והצבא מביא דלק במכולות. חצי מהעובדים שלי נאלצו לעזוב את הבית, אני עסוק עכשיו בלטפל בהם".

ובכל זאת, כיאה לפריק של המדיות החדשות, סנדי הותירה את הר נבו עם שורה של תובנות מהסוג המצייץ: "אחד הדברים המדהימים שקרה זה שהרשתות החברתיות, בעיקר טוויטר, היו המאסטרים של ההתרחשות. החשמל קרס, הטלוויזיה קרסה, ורק בטוויטר כל עוד היו לך בטריות יכולת לקבל תמונה מלאה של מה שקורה. זה היה רגע שמגדיר מציאות. ברור שבטוויטר אתה לא יכול לקבל עיתונות עמוקה ותחקירים, אבל הוא מאפשר לך לדעת מה קורה באופן ששום טלוויזיה לא יכולה להתחרות איתו. קיבלתי תמונות בזמן אמיתי שמהן למדתי איפה מוצף ואיפה לא. מייקל בלומברג וכריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי, נכנסו פנימה. קורי בוקר, ראש עיריית ניוארק, ניהל את כל המשבר בטוויטר עם 1.2 מליון עוקבים. האנשים האלה בנו מערך אינטרנטי עמוק וניהלו דיאלוג ישיר עם הציבור שלהם. מזווית של ג'אנקי של התחום, זה היה בית ספר לבנייה של צורה חדשה של קומוניקציה".

AOL (צילום: Justin Sullivan, GettyImages IL)
צילום: Justin Sullivan, GettyImages IL

הכל נכון, רק שגם התקשורת החדשה הזו זקוקה בסופו של יום לחשמל.
"נכון. השאלה היחידה שנשארה פתוחה, זה איך ייתכן שיש תדיאורים וגנרטורים, אבל עדיין אין מטעני חירום לסמרטפונים. אולי כי עד היום לא היתה בניו יורק סופה כזו". 

כלכלה של ארבעה מסכים

העשור האחרון בחייו של הר נבו, 38, התפתח כמו תסריט הוליוודי מתקתק על התגשמות החלום האמריקאי: לפני שבע שנים הוא הגיע למסקנה שלעיתונות הישראלית אין עתיד, ובעיקר שלו אין עתיד בתוכה, התפטר מהמקומון "תל אביב" בו שימש ככתב ועורך ויצא לדרך עצמאית. ב-2006 הוא הקים סטארט אפ אינטרנטי וכעבור ארבע שנים עשה אקזיט ב-65 מליון דולר ונחת על כורסת המנהלים בניו יורק, וכל זה אפילו בלי שסיים תואר ראשון. שוב מתברר שרעיונות טובים ורוח יזמית חשובים יותר מתעודות רשמיות.

הר נבו גדל בנוה מונוסון, פרבר שקט בחגורה המזרחית של גוש דן, ולמד במקיף יהוד. בצבא התגייס לקורס טיס, שירת כנווט קרב והשתחרר בגיל 25 לזרועותיה של העיתונות הכתובה. על הקדנציה שלו בעיתונות כתב מספר פעמים בבלוג שהוא מנהל. באחד הפוסטים שיחזר את הרגע שבו גמר אומר לעזוב: זה קרה כשראיון ביקורתי ונוקב שקיים עם שר בכיר נערך ונכתב מחדש בלי ידיעתו. כשפתח את העיתון בבוקר גילה לטענתו ראיון מתחנף שחוץ מהקרדיט שלו לא נותר בו הרבה מהטקסט המקורי. על הרגע שבו קרא את הראיון המשופץ הוא כתב לא מזמן בבלוג שלו: "אני זוכר את הרגע הזה היטב… הפנמתי שם משהו, בקומת הקרקע של מיקוניס 5, הבנתי איך מתנהל המשחק… שנה מאוחר יותר, התפטרתי".

"כשהתפטרתי החלטתי לעשות כסף ואחר כך להקים משהו בעצמי כדי לא להיות תלוי באף אחד", הוא שיחזר השבוע. בשלב הזה ניצל את הידע שרכש בחיל האוויר ועבד בפרוייקט של התעשייה האווירית באנגולה. במקביל עקב בעניין אחרי התפתחות המדיות החדשות, עד שיום אחד הבשיל אצלו ואצל שני חבריו, טל סימנטוב וחנן לשובר, הרעיון להקים חברה שתעלה לרשת סרטוני הדרכה קצרים ובהם מידע שימושי על כל נושא שבעולם: מאיך קושרים עניבה ועד איך מגדלים חתול וכלב בבית אחד. הכל בחמש דקות, פרק זמן שממנו גם נגזר שם החברה: "5 min media".  

ההצלחה לא היתה מיידית. "עברנו הרבה פאזות של התפתחות", משחזר הר נבו, "בהתחלה חשבנו שכולם ייכנסו לאתר שלנו כדי לראות את הסרטים, אחר כך הבנו שזה תמים, ושהמפתח להצלחה תלוי בהפצה, בכך שאנחנו נפיץ את החומרים שלנו על כל פלטפורמה אפשרית ברשת. מהר מאוד גם הבנו שאנחנו לא רוצים להיות פלטפורמה פתוחה, חברה שמפיצה תוכן גולשים כמו יוטיוב, שבה כל אחד יכול להעלות סרטון. מצד שני, גם לא רצינו להפיק כל דבר, כי זה יקר מדי. הרעיון הוא בשילוב: אנחנו גם מפיקים, גם מקבלים תוכן מגולשים ומעבירים אותו סינון, וגם עושים עיסקאות עם גופי הפקה אחרים. אפשר לומר שזה סוג של אוצרות. בשיח העכשווי מאוד מקובל לומר שה-creation (יצירה) התחלפה ב-curation (אוצרות). אתה כגולש או כגוף תוכן סומך על שיקול הדעת שלי כאוצר ועל החומרים שאני מציע".

רן הר נבו
הר נבו. השוק הישראלי מנוון, לא תחרותי, קרטליסטי ובעיקר קטן

5min הפכה להצלחת רשת: החברה החזיקה מאגר של כ-200 אלף סרטוני וידיאו בעשרות קטגוריות, ששודרו בכ-800 אתרים שונים בישראל ובעולם וגרפו יותר מ-100 מיליון צפיות בחודש. ב-AOL, שבעצמה רכשה חומרי וידיאו מהחברה הישראלית הקטנה, זיהו את הפוטנציאל, ובקיץ 2010 קיבלו הר נבו וחבריו את שיחת הטלפון שכל סטארט אפיסט ישראלי חולם עליה, עם הצעת רכישה ב-65 מיליון דולר. 5min הפכה לחטיבת הווידיאו של AOL, והר נבו מונה לסגן נשיא החברה ומנהל החטיבה. האקזיט הדרמטי זכה לכותרות מפרגנות בעיתוני הכלכלה, אם כי רבות מהן הבליטו דווקא את שמו של אחד המשקיעים הזוטרים בחברה, עודד קטש, שגרף לפי ההערכות רווח של כמה מאות אלפי דולרים.

כבר יותר מארבע שנים מתגורר הר נבו בניו יורק, מנהל צוות של כ-150 איש ("אנחנו גדלים כל הזמן") ומחזור שנתי שמתקרב למאה מיליון דולר. AOL, הוא מספר בגאווה, צועדת במקום השני מבחינת צפיות ווידיאו אחרי יוטיוב, עם 750 מיליון צפיות בחודש.

השבוע פרסמה החברה דו"ח לסיכום הרבעון השלישי של השנה, שהבליט עלייה של המנייה וצמיחה מרשימה של תחום הווידיאו. בהחלט שבוע מוצלח במשרד לאיש שברגע שנכנסים ל- aol.com ומקליקים על אייקון הווידיאו מגיעים לממלכה שלו, שכוללת 14 ערוצי וידיאו, ספרייה של כ-300 אלף סרטונים ותוכניות של כאלף חברות הפקה.

מה אתם בעצם עושים?
"אני משווה את זה לטלוויזיה עם 2-3 מיליון ערוצים. אנחנו מפיקים הרבה תכנים וגם עושים הרבה עיסקאות תוכן. יש לנו מעל 1,000 שותפי תוכן, ביניהם כמעט כל רשתות הטלוויזיה הגדולות כמו NBC, דיסקברי ועוד. המהפכה הגדולה של הזמן הזה הן פלטפורמות ההפצה שמאפשרות לך ליצור רייטינג בדרכים אחרות. אתר הבית שלנו הוא חלון הראווה, אבל התכנים שלנו נמצאים באלפי אתרים. כשאתה נכנס להאפינגטון פוסט כל תוכן הווידיאו הוא שלנו ובשליטה מוחלטת שלנו. כדי שייראו אותך אתה כבר לא צריך ללכת לטלוויזיה בחמש בערב ולהתחנן שישדרו. נוצרת פרגמנטציה מטורפת של הצפייה, כל אחד יכול לבחור לעצמו את התכנים שהוא מעוניין בהם. מה שקורה בהדרגה זה שמיטשטש הגבול בין טלוויזיה ואינטרנט. אחד הדברים שאני מדבר עליהם הרבה זו השאלה מתי להכל יקראו וידיאו. היום יש טלוויזיה ואון ליין וידיאו, אבל בקרוב זו תהיה כלכלה של ארבעה מסכים – טלוויזיה, סמארטפון, טאבלט ודסק טופ – ולהכל יהיה אותו שם".

מודיעים על האקזיט רן הר נבו חנן לשובר  משמאל  וטל סימנטוב מימין
מודיעים על האקזיט

החלום הרטוב שלך הוא הסיוט של תעשיית הטלוויזיה.
"נכון. מה שמעניין אותנו זה לקחת כסף מהTV guys -. כיום שוק הפרסום בארצות הברית מתחלק כך שבטלוויזיה מושקעים 70 מיליארד דולר בשנה ובאינטרנט 11 מיליארד דולר, אז ברור איפה הכסף הגדול. תעשיית המוזיקה כבר נופצה והשתנתה לחלוטין. הפרינט חטפו וזה נגמר. השלב הבא זה הטלוויזיה. טלוויזיה היא העסק הכי מצליח בתולדות המדיה, אבל אני מרגיש שאנחנו מתקרבים לתת להם יותר ממכה קלה בכנף.

"אני נוסע המון ברחבי ארצות הברית ועיקר הפגישות הן עם ראשים של סוכנויות פרסום של טלוויזיה, אנשים שרוכשים זמן אוויר. פתאום מתחילה לחלחל ההבנה שמשהו דרמטי הולך לקרות, והם רוצים ללמוד ולהעביר לזה כסף. תמיד הרגלי הצריכה זזים הרבה לפני הדולרים, כי לדולרים נוח במקום שבו הם נמצאים, אבל עכשיו גם הם מתחילים לזוז. בכנס בירושלים אני אציג מחקר מהזמן האחרון שמראה שכיום 50 אחוז מהזמן שהאמריקאים מבלים מול מסך הוא לא מול הטלוויזיה. זה נתון שמשנה את כללי המשחק. יותר ויותר אנשים לא צופים בתוכניות בזמן שאומרים להם לצפות. כמו שבסמארטפון אתה מעצב לך את החוויה – את המסך, הצלצול וכו' – זה עובר גם להרגלי צריכת הטלוויזיה. יש ביטוי שנהיה פופולרי – 'לחתוך את הכבל'. הכוונה לאנשים שנלחמים להפיל את הכבלים, רוצים לקחת צבת ולחתוך את הכבל שמחבר את הטלוויזיה לקיר. למה אתה צריך לשלם לכבלים על תכנים שאתה יכול לקבל חינם במקומות אחרים?"

אולי כי יש לנו עדיין צורך להרגיש שאנחנו חלק ממדורת שבט. כשאנחנו צופים בפריים טיים אנחנו יודעים שעוד מיליון איש צופים באותו רגע יחד איתנו.
"אנשים ימשיכו לצפות בזמן אמיתי רק בדברים שלזמן יש בהם משמעות, בעיקר ספורט וריאליטי. שידור חי של משחק או הגמר הגדול של הריאליטי שכולם חייבים לצפות בו באותו זמן ואחר כך מדברים על זה. בכל שאר סוגי השידורים זה לא רלוונטי".

רשתות חברתיות (יח``צ: gmutlu, Istock)
"בטוויטר אתה לא יכול לקבל עיתונות עמוקה ותחקירים" | יח``צ: gmutlu, Istock

איפה עומד תחום הווידיאו באינטרנט בישראל?
"במקום בעייתי מאוד. השוק הישראלי לא נותן שום אינדיקציה למה שקורה בעולם בגלל שהוא מנוון, לא תחרותי, קרטליסטי ובעיקר קטן. בישראל כל הקרטלים הישנים, כל מדורות השבט הישנות, השתכפלו לתוך הרשת. בארצות הברית, עם 300 מיליון איש, קמו יוטיוב ופייסבוק והאפינגטון פוסט. בישראל האתר הגדול היחיד שקם מהאינטרנט, ללא תמיכה של זכיין טלוויזיה או של עיתון, זה 'וואלה'. אותם שחקנים ששוטפים לך את המוח בפרינט ובטלוויזיה עושים את זה עכשיו גם באינטרנט. זה נובע בעיקר מגודל שוק. צריך רמה גבוהה מאוד של השקעה כספית כדי לשבור את השוק בארץ. לכן co.il בעיקרון נראה כמו הצרות שלי, וכמעט לא מאפיין את מה שקורה בחוץ".

להחזיק מדיה בארץ? רק אם אתה מוכן להפסיד

הר נבו אמנם חי ונושם את ניו יורק, אבל במקביל הוא ממשיך לחיות בלי הפסקה גם את המתרחש בביצת התקשורת הישראלית כאילו הוא עדיין יושב בקרליבך פינת מוזס. רבים מהפוסטים שלו מוקדשים לניתוח מצבה הקריטי אך לא יציב של העיתונות הישראלית. חשוב לו להדגיש ש"כל העשייה שלנו מרוכזת בארץ. יש לנו 65 עובדים שיושבים ליד שוק הכרמל בתל אביב, הנגן שלנו שם וכל הטכנולוגיה".

בדיוק בשנים שבהן הוא עלה על מסלול ההמראה וידע לזהות תהליכים במדיה החדשה, המודלים העיסקיים הנושנים של התקשורת הישראלית קרסו ברעש גדול. כצפוי, יש לו הרבה מה לומר על זה, וכצפוי זה לא מאוד מחמיא לנשארים מאחור.

רן הר נבו מתראיין
"אנשים לא מוכנים לשלם על תוכן, תהיו פרגמטיים"

אתה לא מופתע מהנפילה התלולה של העיתונות הישראלית.
"מדברים כל הזמן על קריסת הפרינט. הבעיה לא קשורה בהכרח לנייר. הבעיה קשורה למודלים העסקיים. צריך להכיר בכך שאי אפשר לעשות הכל לבד. לאף אחד אין יכולת גם לצלם, גם לכתוב, גם לערוך, גם להפיק וגם להפיץ. למה 'מעריב', כמשל, צריך לשלוח צלם לכל אירוע? בעולם הישן עיתונים היו רגילים לעשות את כל התהליך לבד. אין בזה צורך יותר. כשיהיה שבוע האופנה בניו יורק, אני לא אשלח צוות שיפיק לי סרטים, אלא אעשה עיסקאות עם גורמים שכבר עושים את זה ומפיקים סרטים פצצה. העולם מתחיל לבחור דורמנים שעושים אוצרות טובה. לעשות הכל בעצמך זה לא כלכלי. צריך לעשות את המינון הנכון בין הפקה עצמית ורכישה מבחוץ".

הכל טוב ויפה, אבל שורש הבעיה טמון בכך שאנשים לא מוכנים לשלם עבור תוכן.
"נכון, והגיע הזמן להכיר בכך. אני לא אומר שזה טוב, אבל זה המצב, ואני מציע להיות פרגמטיים ולא להתבכיין. יש מעט מוצרים שיצליחו ליצור בידול ואיכות וימשיכו לגבות דמי מנוי לא גבוהים, כמו למשל 'אקונומיסט' שמצליח בגדול, אבל רוב התוכן יהיה חינמי, ההכנסות יהיו רק מפרסומות והפצה והמשמעות היא שצריך למצוא מודלים עסקיים חדשים. צריך גם להכיר בזה שכמות האנשים שמתפרנסים מיצירת תוכן תצטמצם משמעותית בשנים הקרובות, כי יש הרבה יותר אנשים שיודעים לכתוב מצוין מכפי שהשוק יוכל לפרנס. הרי פעם יכלו להשתיק אותך בקלות: אם העורך לא נתן לך מקום בעיתון הוא סתם לך את הפה לנצח. היום כל אחד יכול לפתוח בלוג ולהפיץ את התכנים שלו, ומה שקורה ברשת מוכיח שיש הרבה אנשים שכותבים נהדר ומוכנים לעשות את זה בחינם, כי הם נהנים או כי זה מסייע להם לקדם דברים אחרים".  

אילוסטרציה (צילום: דניאל נחמיה, חדשות 2)
"מדברים כל הזמן על קריסת הפרינט. הבעיה לא קשורה בהכרח לנייר. הבעיה קשורה למודלים העסקיים" | צילום: דניאל נחמיה, חדשות 2

קצת לא הוגן להאשים את העיתונאים בבכיינות. הענף מתרסק, מקומות עבודה נסגרים בזה אחר זה, מה אתה מצפה שהם יעשו?
"אין ברירה, מוכרחים לחפש את המודל העסקי הנכון. אני במהותי איש תוכן, ואני לא רוצה יותר להיתמך. די כבר עם כל המצנזרים האלה. די עם מלחכי הפנכה שמקבלים החלטות מעל הראש שלך. היום רוב האנשים שמחזיקים כלי תקשורת בארץ זה כמו שגאידמק קנה את בית"ר ירושלים ואברמוביץ' את צ'לסי – בעלי הון שמחזיקים צעצועי מדיה. יש פה כשל שוק – ניתן להחזיק מדיה בארץ רק אם אתה מוכן להפסיד. זה אומר שבהכרח נספוג מידע מוטעה ומעוות. העיתונות בארץ רקובה, היא נשלטת על ידי האנשים הלא נכונים, ורוב העיתונאים לא רוצים להבין את הכלכלה של התחום שהם עובדים בו. אני מאמין שאפשר לעשות את זה אחרת, שאפשר לגייס כסף ולמצוא את המודל הנכון לעשות עיתונות ריווחית בישראל".

אתה נשמע חדור להט ציוני, כאילו כל רגע אתה עומד להשאיר מאחור את ניו יורק ולעלות על המטוס הביתה.
"אם להיות רציונלי אני אמור להמשיך להתקדם איפה שאני נמצא, ויכול להיות שזה באמת מה שאעשה. יש את המיתוס 'אין כמו בארץ' שאנחנו מאוד דואגים לתחזק ולתדלק, אבל האמת היא שזה לא נכון, מה עוד שהיום קל מאוד להיות ישראלי מחוץ לישראל. אתה מחובר לטוויטר, לפייסבוק ולאתרים, כשבא לך לראות חדשות אתה רואה חדשות. יש הרבה ייאוש בארץ, הייאוש הפך להיות האידיאולוגיה המנצחת. מי שמציע תקווה כלכלית או מדינית צוחקים עליו. אתה יודע כמה ישראלים יש עכשיו בניו יורק? כמה מגיעים כל הזמן למשרד שלי? זו הצפה. מצד שני, בית זה בית, וכשאנחנו שואלים את עצמנו אם נישאר פה לתמיד, אז אנחנו תמיד אומרים לעצמנו שלא".

אפשר לומר שאתה אדם עשיר?
"תגדיר עשיר".

"עשרה מליון דולר".
"אז לא. אמנם נמכרנו בהרבה יותר, אבל מתחת לאלונקה הזו היו הרבה שותפים".

כתבו לאביב לביא

לכל כתבות המגזין