בשבוע שעבר הגיעו לסיומן שתי סדרות זוכות פרסים ושונות בתכלית זו מזו - "יורשים" מבית HBO ו"טד לאסו" של אפל. זה לא שבהיעדרן אין בכלל במה לצפות, אבל קשה כבר להתווכח עם התחושה שלמרות השפע הבלתי הגיוני, סדרות טלוויזיה מצוינות הן מוצר נדיר. כדי למצוא את הסיבה לכך שאנחנו מבלים יותר זמן בשיטוט בין קטגוריות בנטפליקס מאשר בצפייה עצמה, צריך להסתכל לרגע על שביתת התסריטאים בהוליווד, שנכנסת בימים האלה לחודש השני.
לפני שאתם ממשיכים לקרוא את הכתבה, נסו להיזכר מה הסדרה האחרונה שראיתם בנטפליקס מההתחלה ועד הסוף. וזו שלפניה? סביר שזה לקח כמה דקות ושגם עכשיו אתם לא בטוחים בתשובה. לעומת זאת, כל מי שעקב אחרי "יורשים" יודע בדיוק מה קרה במהלך העונה ומה עלה בגורלם של בני משפחת רוי. זו לא רק העובדה שנטפליקס משחררת בכל שבוע כמה סדרות במלואן ו-HBO או אפל משדרות פרק אחר פרק פעם בשבוע במספר מצומצם מאוד של סדרות. לא רק, אבל בעיקר, כי קשה לנתק היום את שיטת הבינג' מסוג התוכן ומהדרך בה הוא נוצר. נטפליקס היא הדוגמה הבולטת וכנראה הקיצונית ביותר לאיכות התוכן הירודה, אבל דפוסי הפעולה שלה קיימים היום בכל תעשיית הסטרימינג, ובוודאי אצל מתחרות כמו WBD ודיסני+.
על פניו זה נשמע כמו אוקסימורון: נטפליקס הרי מוציאה מיליארדי דולרים בשנה (16.7 מיליארד דולר ב-2022) על הפקות מקור וכמה מאות סרטים וסדרות עלו לפלטפורמה מאז תחילת השנה הנוכחית, אבל מסתבר שבשביל לעשות זאת החברה חותכת פינות וחוסכת היכן שרק אפשר. מכיוון שקשה יותר לחסוך בעיצוב סט ותלבושות שהצופים מבחינים או בתשלום לכוכבים שמול המצלמה, חוסכים על מה שקורה מאחוריה. איך החיסכון הזה מתבטא בטלוויזיה גרועה? הנה כמה דוגמאות.
הפקה מיניאטורית
חדר כותבים הוא מסורת הוליוודית ארוכת שנים. חמישה, עשרה ולפעמים יותר כותבים שממונים על כתיבת סדרה פרק אחר פרק עם חוזה לעונה או יותר מראש. לא בנטפליקס. הבינג' חיסל את העונות הארוכות בנות 22 פרקים לטובת מיני-עונות, שישה עד 10 פרקים לרוב. בנטפליקס השתמשו בשינוי הזה כדי להימנע מחתימת חוזים ארוכי טווח מול כותבים ולהקטין את מספרם. לנטפליקס אין כמעט סדרות שמובטחת להן יותר מעונה אחת מראש. יוצאות הדופן המעטות הן הלהיטים הגדולים באמת כמו "Stranger Things" אבל את אלה אפשר לספור על שתי ידיים.
אם בזמן צילומי הסדרה "חברים" למשל תסריטאי על הסט ראה שבדיחה שכתב לא עובדת הוא שינה אותה בזמן אמת, היום אין מי שיעשה את זה
התסריטאים מתלוננים, בצדק, שהפכו אותם לפרילנסרים שנאלצים לקושש פרויקט אחר פרויקט כדי להתקיים בכבוד. הם מקבלים לרוב 10 שבועות לכתיבה ואז ממשיכים הלאה, לעומת הפרקטיקה הקודמת שבה היו חלק בלתי נפרד מההפקה לאורך השנה והצילומים. יש לזה השפעה רוחבית ומורגשת על איכות הסדרות, אבל היא מורגשת במיוחד בקומדיות. אם בזמן צילומי הסדרה "חברים" למשל תסריטאי על הסט ראה שבדיחה שכתב לא עובדת הוא שינה אותה בזמן אמת, היום אין מי שיעשה את זה. בדיוק בגלל זה סדרה כמו "טד לאסו" לא יכולה להיות משודרת בנטפליקס ובטח שאין סיכוי לשחזר קאלט כמו "המשרד" או "חברים". למעשה נטפליקס לא הצליחה עם היום לייצר קומדיה מוצלחת, רק לקנות כאלו מאחרים.
זבנג וגמרנו
עונות קצרות ופיטורים מהירים גם מקשים על כל מי שלוקח חלק בהפקה מאחורי הקלעים לצבור ניסיון. בעידן הסטרימינג כל "מחלקה" עובדת לבד, אין סינרגיה הדדית ואין ניסוי וטעיה. תסריטאי לא מקבל פידבק מהבמאית, שחקן לא מקבל הזדמנות לעצב דמות. זה כמובן בא לידי ביטוי באיכות התוצר הספציפי אבל זה בעיקר גרוע לעתיד התעשייה.
כשמשדרים 22 פרקים בכל שבוע עם צוות קבוע אפשר לקבל פידבק מהקהל, ללמוד מה מצליח ומה נכשל וליישם, אפילו להוסיף דמוית חדשות. בפס ייצור של סדרה שמופקת בשיטת "חבילה עוברת" ואז מוזרמת לצופים בפעם אחת, זה לא קורה
כמעט כל יוצרי הסדרות של היום החלו את דרכם בחדר התסריטאים. שונדה ריימס, שהביאה לנו את "האנטומיה של גריי" ואת "ברידג'רטון", התחילה בתור תסריטאית של תוכניות סוג ג' עד שזכתה לפריצת הדרך שלה בתסריט של "יומני הנסיכה" של דיסני. מתיו ויינר, יוצר "מד מן", היה תסריטאי בצוות "הסופרנוס" ומייקל שור, יוצר "המקום הטוב", מדבר רבות על ימיו בחדר הכותבים של "המשרד" כבית ספר לטלוויזיה.
ואם כבר "המשרד", הגרסה האמריקאית שזכורה היום כלהיט ומכונת ממים, הייתה בהתחלה קומדיה מגמגמת שלא מצאה את מקומה. אבל כשמשדרים 22 פרקים בכל שבוע עם צוות קבוע אפשר לקבל פידבק מהקהל, ללמוד מה מצליח ומה נכשל וליישם, אפילו להוסיף דמוית חדשות. בפס ייצור של סדרה שמופקת בשיטת "חבילה עוברת" ואז מוזרמת לצופים בפעם אחת, זה לא קורה. בסטרימינג זה להיט מיידי או לא תודה. כנראה שאיבדנו ככה לא מעט תכנים שהיו יכולים להבשיל ולגדול וקיבלנו במקומם את שיטת הפסטה: לזרוק על הקיר ולראות מה נדבק. שלא להזכיר את העובדה שאת הזמן שצוותי הפקה שלמים ביזבזו על יצירת תוכן חד-פעמי הם יכלו כנראה לבלות בשיפור תוכן מוצלח יותר שכבר קיים.
תמלוגים מתפוגגים
נקודת מחלוקת נוספת בין התסריטאים לאולפנים היא תשלום תמלוגים. בחוזים המסורתיים, הכותבים מתוגמלים באלפי דולרים על שידורים חוזרים. בסטרימינג הם מקבלים סנטים בודדים. לפי החוזה הנוכחי, רק אחרי חמש שנים בפלטפורמה צוותי ההפקה בכלל מתחילים לקבל תמלוגים, וגם אז מדובר בסכומים עלובים ממש, לעג לרש.
זו הסיבה שפלטפורמות הסטרימינג החלו לאחרונה למחוק סדרות ותיקות יותר מהארסנל. זה התחיל בזרם חלש אבל ככל שהחברות האלה צריכות להדק יותר את החגורה, כך הן יניפו את הגרזן לעתים קרובות יותר. זה אומר שלצופים יש פחות מבחר אבל בהפוך על הפוך גם שלנטפליקס ושות' אין רצון לייצר קאדר של תכנים "נצחיים" או קלאסיים. זה נחמד שיש כמה כאלה פה ושם, אבל כל השאר מיועדים לצפות ולזרוק, קלוריות ריקות של צריכת תוכן.
הכותב הוא מכונה
אי אפשר בלי קצת AI. הנסיקה של תוכנות כמו ChatGPT גרמה למנהלי האולפנים לפנטז על עמודים אחרי עמודים של דיאלוגים בינוניים שמפיקה תוכנה חצי חינמית. מי צריך בנאדם בבלוק כתיבה כשיש את הצ'אט שלא יפסיק לכתוב עד שתנתק את הכבל.
אם צריך לקבל הצצה לכיצד זה ייראה בעתיד הלא רחוק, אפשר לקבל כזו כבר היום והפעם דווקא מדיסני. בחברה אמנם לא הרחיקו לכת עד כדי שימוש בכותב מלאכותי, אבל הם עושים זאת בכל מה שנוגע לגימור ואפקטים. דיסני, בעלת הזכויות על מארוול ומותג "מלחמת הכוכבים" היא הלקוחה הגדולה ביותר של שירותי after ואפקטים מיוחדים בתעשייה. היא פועלת בשיטת המכרז ומאלצת כל סטודיו לקחת תשלום מינימלי על עבודה או לא לעבוד בכלל. התוצאה היא פחות שימוש ביד אנושית ויותר הסתמכות בלעדית על תוכנות. את הירידה באיכות האפקטים אפשר לראות כבר היום. אולי לא בסרטים שעדיין מיועדים למסך הגדול והלא סלחני של בתי הקולנוע, אבל בטח בסדרות שעולות לדיסני+. בחלק גדול מהן העבודה הזולה, תרתי משמע, ניכרת גם לעין לא מקצועית. אם זה תלוי במנהלי הכספים בהוליווד, בקרוב זה יגיע גם לעלילה עצמה.
קופצים מהצוק
ואחרון חביב - פרק הסיום. זוכרים את ג'ון סנואו מדמם על השלג ב"משחקי הכס"? את נייגן מ"המתים המהלכים" מתלבט את מי לחסל? קליף האנגרים, כפי שהם נקראים בתעשייה, הם פרקטיקה מקובלת מאוד בטלוויזיה שנועדה להבטיח שהצופים יחזרו לעונה הבאה, שלושה, ארבע או חמישה חודשים אחרי ששודר הפרק הקודם. כשהסדרה חודשה מראש לעונה נוספת אפשר לייצר עלילה כזו בלי לעצבן את הצופים. יש בזה אפילו תגמול מספק על נאמנות ואם זה נעשה טוב הסדרה מקבלת כמה חודשים של שיג ושיח גם כשהיא לא משודרת, ואפילו עוד גל של צופים סקרנים שחייבים לדעת על מה כולם מדברים.
הכותבים בנטפליקס נמצאים בין הפטיש לסדן. הם ממש רוצים לקבל עונה שנייה אבל אין להם מושג בזמן הכתיבה אם זה אכן יקרה. הם צריכים לכתוב עונה שלמה (קצרה יותר), כשלרוב אין להם מושג אם יקבלו הזדמנות להמשיך את הסיפור. אבל הם עדיין רוצים צופים מרותקים, כאלה שיחזרו לעונה הבאה אם תהיה כזו. התוצאה היא סדרות רבות שמסתיימות על פי תהום. הפרקטיקה הזו פוגעת גם בנטפליקס עצמה שכן הצופים הראשונים שדגמו את הסדרה מתעצבנים, מפיצים ברשת, ומשכנעים את הבאים לוותר על התענוג. במקביל, מי שעושה היום לראשונה מנוי לנטפליקס לא יטרח לצפות בסדרות שבוטלו אחרי עונה או שתיים באמצע הסיפור. בקיצור, ים של תוכן שנרקב על השרתים ויוסר כאמור בשנה החמישית כדי לא לשלם תמלוגים.
התסריטאים צריכים לנצח
בשביתת התסריטאים הקודמת, טרום עידן הסטרימינג, הערוצים מצאו פתרון לייצור תוכן חדש בלי כותבים בדמות סדרות ריאליטי. "הקרדשיאן", שהושקה קצת לפני השביתה למשל, הפכה ללהיט. אבל הדוגמה הטובה ביותר לאפקט הפרפר שהיה לשביתה ההיא היא חידוש "המתמחה" של דונלד טראמפ לעונה נוספת למרות רייטינג בינוני. גם כאן, היעדר חלופות מעניינות הפך את הריאליטי למכונת רייטינג ויש שאומרים הביא את טראמפ לבית הלבן. כנראה שהפעם הנזק יהיה קטן הרבה יותר, אחרי הכל בעידן הסטרימינג הגלובלי לא צריך לשבור שביתה אלא פשוט למלא את החלל בסדרות קוריאניות, ספרדיות או גרמניות. אבל אם אנחנו רוצים לראות יותר "היורשים", "טד לאסו" או "משחקי הכס", אנחנו צריכים לקוות שהתסריטאים ינצחו את נטפליקס בקרב הזה.