סיקרט היא כנראה האפליקציה היחידה שגם מלאה השמצות מבפנים - אך גם חוטפת לא מעט השמצות מבחוץ, ובמידה רבה של צדק. מי שהוריד את האפליקציה ודאי כבר נתקל בהשמצות, ברכילות האינטימית ובחגיגת חופש הביטוי משולחת הרסן. אנחנו כנראה לא יכולים למנוע ממישהו לכתוב עלינו סוד מרושע - אבל האם ניתן להעניש את הכותב ולתבוע אותו? התשובה לא פשוטה וגם לא מעודדת.

סיקרט
אמת או בדיה?

החוק מגן על האנונימיות יותר מאשר מי שנפגע ממנה

המשפט הישראלי אמנם לא מכיר באופן ישיר בזכות לאנונימיות, אך יש כאלו שרואים בה חלק בלתי נפרד מהזכות לפרטיות. אם מפרים את האנונימיות של אדם, חושפים אותו ומושכים אליו תשומת לב - נוצרת פגיעה בפרטיותו ובזכותו להיוותר לנפשו. העיקרון הזה יכול להסביר את הקנאות הרווחת בנוגע לזכות לאנונימיות ברשת, שבאה לידי ביטוי בטוקבקים אנונימיים, בפורומים ובבלוגים מסוימים. והנה החדשות הרעות באמת: ניסיון לעקוב אחר אותם כותבים אנונימיים אפשרי רק על-ידי חשיפת פרוטוקול האינטרנט של הכותב - כתובת ה-IP שלו – דבר שאינו מתאפשר בהליכים אזרחיים בבתי המשפט בארץ.

עו"ד דן חי
עו"ד דן חי

'סיקרט' ודומותיה נותנות לאנונימיות ההרסנית הזו במה, והופכת אותה ללגיטימית ופופולארית. אך הבעיות לא נגמרות שם. אם אדם מנצל את האנונימיות כדי לפגוע באחר על גבי הרשת, בהליכים אזרחיים אמנם לא ניתן לחשוף את הפוגע - אבל פעמים רבות תוכל המשטרה להתחקות אחריו ולקבל את כתובת ה-IP שלו. חוק נתוני תקשורת מאפשר להשיג זאת בקלות יחסית, אבל בהליכים פליליים בלבד. כלומר, מי שטוען שהוא נפגע בעקבות פרסום אנונימי ברשת, לא יוכל לקבל צו לחשיפת הפוגע, אלא רק אם הגיש תלונה במשטרה וזו הסכימה לחקור את הנושא ולהגיש כתב אישום. במילים אחרות: המשטרה צריכה להסכים להליך ולהשתתף בו. 

סיקרט שומרת לעצמה את הזכות למסור מידע לפי שיקול דעתה

באפליקציה כמו 'סיקרט' המעקב הזה כמעט בלתי אפשרי ללא שיתוף פעולה מצד מפעילי האפליקציה, מאחר שכל הנתונים המזהים של המשתמשים מאוחסנים אצל מפעילי האפליקציה, בארצות הברית. מי שיטרח לקרוא את תנאי השימוש ואת מדיניות הפרטיות של האפליקציה כנראה יחשוב פעמיים אם לפרסם בה מידע אישי, על עצמו או על אחרים. התנאים אלו מבהירים שמנהלי האפליקציה שומרים לעצמם את הזכות למסור מידע מזהה לפי שיקול דעתם. הם אומנם כותבים שיכבדו צו משפטי שינתן במדינה מחוץ לארצות-הברית, אך מסייגים עצמם בכך שהתנאי הוא שהצו לא סותר את החוק האמריקאי.

בארץ, כאמור, רק למשטרה יש אפשרות להוציא צו כזה בהליך פלילי. אבל גם אם הצלחתם לשכנע את המשטרה לפעול בעניין, דבר שיקרה רק במקרים קיצוניים, מפעילי האפליקציה הותירו לעצמם פתח מילוט – החוק האמריקאי. כלומר, שימוש באפליקציה משמעותו הפקדת האפשרות לחשוף את מי שפוגע בך בידי מפעילי האפליקציה. ירצו - יתנו, לא ירצו - לא יתנו. כמובן שאם יחשפו את מי שכתב את הדברים הפוגעניים, יהא ניתן לתבוע אותו בארץ.

סיקרט (צילום: צילום מסך)
צילום: צילום מסך
רובנו לא טורחים לקרוא את תנאי השימוש, ולא נהסס להשתמש באפליקציה מתוך מחשבה שאנו מוגנים מאחורי מסך אנונימיות. בגדול זה נכון. מנהלי האפליקציה אמנם דואגים לעצמם לכל מקרה של מחלוקת משפטית, אבל אין להם אינטרס לחשוף מידע בקלות או ללא צו של בית משפט, שלא סותר חוק אמריקאי. אחרת אנשים יפסיקו להשתמש באפליקציה מחשש להיחשף בקלות.

כדי שאדם שטוען לפגיעה בו יוכל לקבל מענה ולחשוף מידע מזהה דרך האפליקציה, עליו יהיה לשכנע את אחד מהשניים – או את המשטרה שתואיל לחקור את המקרה ולחייב את חשיפת המידע במסגרת הליך פלילי; או את מנהלי האפליקציה, מרצונם הטוב, שחשיפת מידע עומדת בניגוד לאינטרס שלהם להשאיר את האפליקציה "בטוחה" לשימוש אנונימי.

במצבים דומים, היה מקום אולי לכתוב שהגיע הזמן שהמחוקק שלנו יעשה מעשה ויעביר חוק שיורה לספקי האינטרנט לנטר את המידע שעובר ברשת ובאפליקציות, או יאפשר לקבל צווים בהליכים אזרחיים, כדי  להוציא אותנו הישראלים מהמעגל ההרסני הזה. אבל בקצב הזה, את מה שהמחוקק לא יעשה, המשתמשים בסיקרט אולי כבר יעשו בעצמם, כשריבוי התלונות והאסונות עשוי לעודד בעתיד את מנהלי סיקרט ומנהלי אפליקציות דומות למסור פרטים של משתמשים שניצלו לרעה את האנונימיות יתר על המידה. עד אז, כשהחזון הזה נראה רחוק למדי ולפני שעוד רבים יפגעו ויצטרכו להתלונן - אולי עדיף להתנער מהאפליקציה ההרסנית הזו מבעוד מועד. במילים אחרות: האחריות האמיתית רובצת לא על החוק, ולא על המשטרה - אלא על ראשנו.

הכותב הוא מומחה לדיני טכנולוגיה ותקשורת ועומד בראש משרד עורכי-דין המתמחה בתחום.