שטראוס מצידה ביקשה לדחות את תביעתו. לטענתה, נחום נהג לבצע רכישות באתרי אינטרנט , וכאשר נרשם לשירותים הוא הסכים לקבל דוא"ל פרסומי. בנוסף, שטראוס ציינה שכל פריטיו האישיים – כולל כתובתו ומספר הטלפון שלו – היו בידיהן של החברות המדוורות העוסקות בשיווק מוצרים באינטרנט, אלו שאחריות על שליחת הפרסומות.
לצערו של נחום, השופט לא השתכנע שהחברות ששלחו לו את הדיוורים זייפו את אישורו, אך יחד עם הוא זאת ציין שמאחר ש-18 מההודעות שנשלחו לתובע לא נשאו את הכותרת 'פרסומת', הוא אכן ראוי לקבל פיצוי כספי. עוד טען השופט, שאכן - אכן, התובע רכש מוצרים באתרי אינטרנט, אך הסכמתו אינה יכולה להיות אישור אוטומטי לקבלת הודעות של בר מים.
"מן הטעמים שפרטתי לעיל החלטתי, כי הנתבעת תפצה את התובע על כל אחת מ-18 ההודעות שלא כללה בשורת הנושא את המילה 'פרסומת'", נימק השופט איתי הרמלין את פסק דינו, וקבע שהחברה תפצה את נחום ב-6,000 שקל בגין שליחת 18 הודעות שבהן לא נכללה המילה 'פרסומת', וכן תשלום של 400 שקל בגין הוצאות משפט.
מגדילים את הקנסות
בשבוע שעבר החליטו שופטי בית המשפט העליון להגדיל את הפיצויים שיקבל תובע שלתיבת האימייל שלו נשלחו 27 הודעות זבל ללא רשותו. במקום אלף שקל, שפסק לו המחוזי , התובע יקבל סכום של 10,000 שקל. לטענת השופטים, הגדלה של סכום הפיצויים תעודד אזרחים להגיש תלונות נגד עסקים, ולמעשה היא הדרך היחידה להילחם בתופעה הזו.
"החלטות של בית המשפט העליון הן 'הלכות' שמחלחלות לכל בתי המשפט בערכאות נמוכות יותר (שלום ומחוזי). משמעות הדבר שאזרחים שקיבלו דואר זבל מבלי שהסכימו לכך בכתב או באמצעות מייל יוכלו לדרוש ואף לקבל פיצוי גבוה יותר מאשר הסכומים שנפסקו עד היום", הסביר גורם במערכת המשפט, "ההחלטה הזו יוצרת פתחון גם לאזרחים שנפסקו לטובתם פיצויים נמוכים להגיש ערעור לערכאה משפטית גבוהה ביותר כשהם מסתמכים על פסק הדין של העליון".