האינטרנט זוכר הכל. את זה יודע כל מי שניסה אי פעם להתקבל לעבודה ונדחה בגלל איזה סטטוס לא ראוי מהתיכון (חוץ מיאיר לפיד, שעוד לא הבין את הרעיון וממשיך לומר דברים והיפוכם בהפרש של שניים-שלושה סטטוסים). אבל חייבת להיות דרך להעלים מהאינטרנט את השטויות שעשינו אי-אז, לפני העידן הזה שבו טל מוסרי בגד ועבר לניקלודיאון.
זה מה שחשב גרגורי אוסטין מקונל לפני כשנה, כאשר ערוץ היו-טיוב שלו החל לצבור פופולאריות והגיע למאות אלפי מנויים. פתאום, בגיל 26, נורא הפריע לו שכשמחפשים את השם שלו בגוגל, בין התוצאות הראשונות מקבלים את הספר שכתב בגיל 19.
"שום דבר שבן עשרה כתב לא באמת טוב", מסביר מקונל בסרטון חדש שהעלה ליוטיוב בשבוע שעבר. "הכל גורם לרתיעה. לא הוגן שהכתבים המרתיעים שלי ירדפו אחרי כל ימי חיי (בזמן ש)הכתיבה המרתיעה של רוב האנשים משנות העשרה שלהם מוחבאת מאחורי שמות בדויים בפורומים של סיפורי מעריצים בדיוניים".
מקונל החליט לנסות למחוק את העבר שלו מהאינטרנט. מהרגע הראשון הוא הבין שזה לא יהיה קל - הספר שלו נכתב כחלק מסדרה מתוכננת בת 21 ספרים לנוער (תירגעו, זה לא אפוס נוסח הארי פוטר. כולה 150 עמודים לספר, כמו ג'ינג'י), ויצא בהוצאה קטנטנה שנסגרה זמן קצר לאחר התחרות שבה זכה בפרס הראשון (הוצאת הספר לאור, אלא מה). מצד אחד, זה אמר שלמזלו שני הספרים הבאים שכבר כתב לא יצאו מעולם, אך מצד שני לא היה לו מושג מי אחראי היום להפצת הספרים.
אז הוא התחיל מהדבר המתבקש - הזמין את הספר מאמזון, שם היה זמין בדפוס או כספר אלקטרוני לקינדל, ובדק מי מופיע על החשבונית. זו היתה הוצאת הספרים שנסגרה. אתר אינטרנט מעולם לא היה לה, והוא גם לא זכר את שמם של האנשים שאיתם דיבר בתקופת התחרות, המייל שלו מאותה תקופה נסגר לפני שנים (ואפילו לא נפרץ לפני זה והועלה לדארק-ווב. תאמינו לו, הוא חיפש) והוא גם לא מצא שום תיעוד לתחרות בעיתונים המקומיים של עירו, ספרינגפילד שבמיזורי, מאותה תקופה.
אז הוא עשה את הדבר המתבקש וחיפש בפייסבוק אנשים שבמידע שלהם מופיע שעבדו בהוצאת הספרים. אחרי שלושה שבועות הוא מצא אחד כזה והתחיל לצ'וטט איתו. העובד סיפר שאנשי ההוצאה היו שלושה מורים לספרות, שרצו לעודד צעירים לכתוב על ידי הוצאת היצירות שלהם תמורת אחוזים מהרווחים, אך עד מהרה גילו כי הוצאה לאור היא עסק קשה וסגרו אותה. מי שהוציא את הספר בפועל היתה חברת שירותי הדפסה והפצה.
מקונל מצא את החברה והסביר לה את המצב, אך שם הסבירו לו שם שהדרך היחידה לעצור את מכירות הספר היא שמישהו מההוצאה הקטנה שכבר לא קיימת יבקש את זה. העובד שנשאר אמר שאין לו מושג מה הסיסמה לחשבון של ההוצאה אצל שירות ההפצה, ומי שניהל את החשבון מת מסרטן.
לבסוף הסכימה החברה לנסות לעזור למקונל - אם יצליח לספק הוכחה כלשהי לבעלות על החשבון. הוא ביקש אותה מהעובד - ואחרי כמה חודשים העובד נתן לו את הקוד. הוא העביר את הקוד לחברה, והם אישרו שהוא נכון, אך דרשו שמישהו מהחברה עצמה יבקש להפסיק את הפצת הספרים. העובד סירב, בטענה שאין לו זמן להתעסק עם זה.
בשלב זה הציע אוסטין לקנות ממנו את הבעלות על החברה שכבר לא קיימת תמורת דולר, כדי שיוכל לנהל את כל הקשר מול שירות ההפצה בלי להציק לעובד החברה לשעבר. העובד הסכים ועד מהרה כתב אוסטין צ'ק וקיבל מסמכים שמוכיחים שהוא הבעלים של ההוצאה. הוא סגר את חשבון ההוצאה אצל שירות ההפצה - והספרים הפסיקו להימכר באמזון כחדשים.
אבל זה עדיין לא נגמר, כי עדיין היו עותקים משומשים שאנשים הציעו למכירה. מקונל החליט לקנות את כל העותקים - אבל עכשיו, כשהספר פתאום לא זמין כחדש, החלו מחירי העותקים המשומשים לנסוק עד פי 4 ממחירם המקורי, מה שהביא לכך שכדי "להעלים" אותם נאלץ אוסטין לשלם יותר מכפי שאי פעם הרוויח ממכירתם.
המסר שלו לאנשים פשוט: אל תחתמו על שום דבר שאתם עושים בשנות נעוריכם בשמכם האמיתי. ואם עשיתם זאת - כדאי שתהיו מוכנים להתמודד עם ההשלכות.