"בעולם אומרים שזו חוצפה ישראלית", כך הכריזה פעם סיסמת הפרסום של בירה מכבי, אבל נראה שהאמירה הזו תקפה גם לעולם ההיי טק הישראלי. ליזמים הישראלים יש מעוף, יצירתיות ולא פעם חוצפה – שמובילות לכשלונות מזהירים או לכך שחברה ישראלית מוצאת את עצמה בעין סערה בינלאומית או לאקזיט. החוצפה הזו יכולה לגרום למפתחים הישראלים להתרושש, אבל גם לגרום לענקיות הטכנולוגיה לפתוח את פנקס הצ'קים - ולהפוך אותם למיליונרים. הנה כמה דוגמאות לכמה סיפורים כאלה. 

Meerkat מנסה לצוד ציפור כחולה

אחת החברות הישראליות שתופסות כרגע הכי הרבה כותרות בעולם היא Meerkat. האפליקציה הצעירה, שהוצגה ממש לאחרונה בפסטיבל SXSW (אירוע ענק המחבר בין אמנות ודיגיטל), ונסקה במהירות, מאפשרת למשתמשים לשדר בטוויטר קטעי ווידאו קצרים בשידור חי. מי שייסד את החברה הוא הישראלי בן רובין, יחד עם חבריו לחברה הקדומת שנקראה YEVVO, שעשתה בעצם בדיוק אותו דבר.

קראו גם: 15 ישראלים נגד טוויטר

מירקאט צברה פופולריות בקרב משתמשים מביני עניין וידועים, כמו ג'ימי פאלון, סנופ דוג ועוד, ומעוררת עניין בעמק הסיליקון בדיוק כמו שהיא מעוררת בהוליווד – בשל האפשרות של אמנים ויוצרים תוכן להגיע ישירות לקהל שלהם, בלי מתווכים. מדונה למשל, החליטה שהיא משדרת באמצעות מירקאט את הקליפ החדש שלה. אבל אוי לבושה, השרתים קרסו, והיה צורך בניסיון שידור שני. לא בטוח שמייסדי החברה היו מוכנים לבאז הפתאומי שקיבלו, אבל מי שעוד לא היתה מוכנה לכך היא טוויטר, שהחלה לעשות כל שביכולתה לדחוק את החברה הישראלית.

מסתבר, שלפני ההשקה של מירקאט, טוויטר רכשה במאה מיליון דולר אפליקציה מתחרה בשם פריסקופ עם טכנולוגיה זהה. ואז, כדי שהישראלית לא תהפוך את הרכישה לבזבוז אדיר של כסף, טוויטר חסמה למשתמשים שלה את הגישה למירקאט. עם זאת, יש גם מי שטוען שלכל העסק הזה יש בכלל זווית אישית, שכן מי שהוביל את גיוס הכספים של מירקאט, הוא יוצא טוויטר בעצמו, שבחברה הקודמת שלו רוצים לעשות לו דווקא.

Meerkat ו-Periscope (צילום: Anthony Quintano, Flickr)
מירקאט (מימין) מול פריסקופ | צילום: Anthony Quintano, Flickr

בוקסי נגד ענקיות הטלוויזיה

עוד חברה ישראלית שהייתה לה המון חוצפה אבל פחות יוהרה, היא Boxee. בוקסי הוקמה ב-2007, במטרה לעשות מהפכה בשוק הטלוויזיה. היה מדובר בקופסה קטנה שמחברים לטלוויזיה והיא מרכזת לכם מקורות, סרטים ומדיה מהרשת, מהמחשב ומכל מקום אפשרי וגם משמשת כמכשיר הקלטה דיגיטלי. היום זה נשמע טריוויאלי, לפני כמה שנים זה ממש לא היה ככה.

המוצר עצמו, הבוקסי בוקס (שהיה מוצר יפהפה, אגב), והושק ב-2010 היה קופסת פלאים שאפשרה לצפות גם בתכנים אמריקאיים ובקלות יחסית, אבל זו היתה בדיוק הבעיה. רשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית, שהפיקו סדרות פופולריות כמו "אחוזת דאונטון" ו"לואי"  - שנמכרו ברחבי העולם תמורת כסף רב, לא אהבו את העובדה שבוקסי מאפשרת לגולשים לקבל את התכנים האלה מבלי שהם רואים תמורה נאותה. מי שהובילה את ההתנגדות הייתה רשת הטלוויזיה NBC, לצד רשתות הכבלים האמריקניות שמשקיעות כסף רב בהפקת סדרות מקוריות, כמו ספרטקוס, התאחדות אולפני הקולנוע האמריקנית (MPAA) וחברת הכבלים והמדיה טיים וורנר.

"בוקסי"
בוקסי

התכנים האלה היו זמינים בשעתו (וגם היום) באתר המשותף לרשתות הטלוויזיה האמריקניות, שנקרא hulu. ואז, יום אחד, אם ניסיתם לגשת ל-hulu באמצעות בוקסי – הייתם מגלים שהאתר חסום.

הדבר הגיע אפילו עד דיון בקונגרס ובנציבות התקשורת הפדרלית, ה-FCC, כי אם יש משהו אחד שהאמריקאים לא סובלים זה פגיעה בתחרות המקודשת בשוק. והקונגרס נדרש לסוגיה האם הצעד של NBC וחברותיה מהווה פגיעה בה או סוג של הסדר כובל ולמעשה העלה על סדר היום את הסוגיה של שידורי טלוויזיה המשודרים גם ברשת בשירותי וידאו לפי דרישה (VOD). בוקסי אגב טענה שהם לא הפרו שום חוק, ואילו NBC היא הקוזאק הנגזל – שכן היא מרוויחה מפרסומות המשולבות בתוכניות המשודרות ב-hulu.

התסבוכת הזו פגעה לבוקסי במכירות ובשלב מאוחר יותר, עשתה בוקסי ניסיון מחודש להסתער על השוק האמריקני, הפעם עם קופסת מקליט דיגיטלי פשוטה יותר, אך הפסידה בקרב למותגים מבוססים יותר בשוק. בסופו של דבר, נרכשה בוקסי בידי סמסונג ב-2013 בסכום שלא נודע, אבל הוערך כנמוך משווי החברה שגייסה עד אז 26 מיליון דולרים, ולא נודעה כי באה אל קרבה של הקוריאנית הגדולה.

הדג מסריח מהלנובו

פרשה אקטואלית אחרת שאירעה ממש לאחרונה ושמה חברה ישראלית בלב סערה בינלאומית, היא פרשת סופרפיש ולנובו. סופרפיש הפתח תקוואית, אחראית לטכנולוגיה שאמורה למטב תוצאות חיפוש עבור מי שמחפש לרכוש משהו ולהציע לו הצעות. הטכנולוגיה של סופרפיש, תחת הסכם עם חברת המחשבים הענקית לנובו, הותקנה במגוון דגמים של אחרונה ולמעשה נכנסה תחת המטריה הגדולה של לנובו למיליוני מחשבים ברחבי העולם. הבעיה? היא גם פותחת חור אבטחה בגודל של בית, כך שהאקר פוטנציאלי, יכול לראות את פרטי חשבון הבנק שלכם, סיסמאות, אימיילים והודעות מיידיות. מרגיע, נכון?

קראו גם: לא רק סופרפיש – מה זה Adware וכמה הוא באמת מסוכן?

מרגע שהסיפור התגלה הוא הסב ללנובו מבוכה רבה. החברה הייתה צריכה להוציא כלי הסרה מיוחד שמסיר את התוכנה (שכזכור, הותקנה מראש על מחשבי החברה החדשים שיצאו מהמפעל) ממיליוני לקוחות ברחבי העולם, ולהתמודד עם ההשלכות היחצניות של הפרשה. החלק העצוב בשביל לנובו, הוא שלפי הדיווחים, החברה למעשה כמעט לא הרוויחה מהעסקה עם סופרפיש, למעט עגמת נפש ופגיעה תדמיתית איומה, שהעלתה על פני השטח את הסוגיה שאסור אפילו לבטוח ביצרנית המחשב שלך שתגן עליך מפני תוכנות מזיקות. אפילו פיטר הורטנסיוס, מנהל הטכנולוגיה של לנובו ואחד האנשים הבכירים ביותר בחברה הודה בהצהרה פומבית – פישלנו.

אין תמונה
אשטון קוצ'ר ומחשב לוח שעיצב עבור לנובו

דוב מורן עושה באלאגן

דוב מורן הוא סוג של דוגמה מהלכת ליזם עם הרבה חוצפה. הישראלי שנודע בעיקר בכך שהוא אבי הדיסק און קי שכבש את העולם, היה אחראי לפני כמה שנים גם המצאה (והחברה) בשם Modu.

למודו היה רעיון די מבריק לשעתו, שכיום מיושם באופן קצת שונה במיזמים כמו Project Ara של גוגל - סמארטפון להרכבה עצמית. הרעיון, שהקדים את זמנו, היה שהטלפון שלכם הוא בעצם יחידה קטנה, אותה אפשר להכניס לתוך מעטפות, ג'קטים, או אביזרים גדולים יותר - וככה להחליף בקלות פונקציונליות או להכניס את הסלולרי האישי שלכם למכשירים אחרים בבית ובמכונית.

למורן היו שאיפות גדולות וגם יוהרה: הוא תכנן להביס עם הסלולרי המקורי שלו ענקיות כמו נוקיה, שהייתה אז יצרנית הסלולריים הכי גדולה בעולם, ופיזר הצהרות שחצניות שהוא, הקטן, הולך ללמד את יצרניות הסלולר הגדולות פרק בהלכות חדשנות. אותה יוהרה וחוצפה ישראלית, התמצתה באמירה יהירה שלו לעיתונאים: "נוקיה צריכה ללכת להתפלל" באחת מתערוכות הסלולר העולמיות, שאחר כך הכחיש מורן שבכלל נאמרה.

ברם, טלפון מודו נתקל בקשיים בייצור שלו, הדגם הראשון שיצא בכלל לא היה תחרותי מול המצאות פלאיות דאז, כמו האייפון, והיה מיושן כבר עם צאתו לשוק (דור שני לעומת דור שלישי). את מבחן התוצאה, כמה שנים אחרי ההצהרות השחצניות והביטחון העצמי המופרז במוצר שלו, כולנו מכירים: נוקיה עוד איתנו, מודו כבר לא.

אגב, את הקניין הרוחני ואת ההמצאות של מודו, קנתה בסוף גוגל, והן כנראה מצאו את דרכן לפרויקט ארה שכבר הזכרנו, כך שהרעיון היה טוב - אבל התזמון והביצוע כנראה שפחות.

דס מורן מדגים את את המקלדת החכמה Smartype (צילום: דרור גלוברמן)
דב מורן | צילום: דרור גלוברמן

וייז חישבה לעולם מסלול מחדש

עוד חברה ישראלית שממש לא צריכה הצגה היא Waze. וייז, שהוקמה בשנת 2008, באה עם רעיון מקורי שלקח את רעיון יישומי הניווט, אלה שמבוססים על GPS ונונתנים לך הנחיות של פניה אחרי פניה, והפך אותו על הראש: במקום (או בנוסף) על השימוש במפות "רשמיות" ותצלומי אוויר, וייז גם אספה דיווחים מהמשתמשים שלה שנמצאים בדרכים, וזה רעיון שחברות הניווט הגדולות דאז לא חשבו עליו.

מלבד מידע בזמן אמת על פקקים וחסימות כבישים, המידע שהגיע מקהילת המשתמשים גם מאפשר לווייז למפות במהירות אזורים חדשים ולא מוכרים ולבנות במהירות גדולה מפות עבור המשתמשים שלה. החברה עצמה צמחה באותה המהירות וצברה עשרות מיליוני משתמשים מסביב לעולם.

החברה הישראלית שעושה ניווט אחרת מהמקובל עוררה את תשומת הלב של הענקיות מעמק הסיליקון, ווייז הייתה לא פעם במגעים לרכישתה, בין השאר על ידי פייסבוק, שלפי הדיווחים ניהלה איתה מו"מ מתקדם בחצי מיליארד עד מיליארד (תלוי מי המקור שלכם). במהלך אותה שנה ווייז סירבה גם להעצות של מיקרוסופט ואפילו אפל. אבל את הסוף של סיפור סינדרלה הזה כולנו מכירים, בעיקר בגלל שהוא היה מרוח במשך שבועות בכל העיתונים: וייז נרכשה ב-2013 על ידי גוגל תמורת 1.1 מיליארד דולר, כאשר את ההמצאות והפיתוחים שלה, הטמיעה גוגל גם לתוך שירות המפות שלה.

השנה זוכה וייז לכבוד יוצא דופן – סמל החברה אמור להיות מוצג על ידי הדגלנים בטקס המשואות בהר הרצל, כסמל לחדשנות הישראלית פורצת הדרך, תרתי משמע.

חלק ממיסדי waze - אהוד שבתאי ראשון משמאל (צילום: רועי ברקוביץ)
ווייז: אמיר שנער, שמוליק קרת, יעל אליש ואהוד שבתאי | צילום: רועי ברקוביץ