היה לי מאוד חשוב להיות עדין בעניין הזה. אם כבר באה לאולפן נקסט אישה כדי לספר שעשתה ניתוחים קוסמטיים בכל מקום אפשרי בגוף, ואיפה שנשאר היא עוד תעשה - אני אומר לעצמי בשקט, אל תהיה שיפוטי, אל תהיה שיפוטי. כשהיא מספרת שניגשה למנתח הפלסטי עם פילטר בסנאפצ'ט ואמרה לו ככה אני רוצה - אני מתחיל להרגיע את עצמי בקול.

כשד"ר לירז מרגלית אומרת שהפסיכיאטרים מתייחסים לזה כמו הפרעה שדרושה טיפול נפשי, אני ממש מתאמץ להחזיק פאסון. לחתוך את הפרצוף בגלל פילטר בטלפון? כמה מושפעת אפשר להיות?

ניתוחים פלסטיים לא מדברים אלי בכלל. כל ניתוח רשות נראה לי מופרע, מחטים עושים לי צרבת, ובעניין היופי אני מעדיף להתאמן בקבלה עצמית. זה מה יש, תאהב את זה. יופי זה ממילא לא הדבר המרכזי שיש לי להציע, זה לא באמת משנה.

אבל שנייה לפני השידור של האייטם - נאמן לאג'נדה עיתונאית חסרת פשרות - פתחתי פילטר בסנאפצ'ט והסתכלתי על עצמי. עור מוחלק, עיניים מוגדלות, סנטר משופץ. העברתי לפילטר אחר. עוד שיפוץ. היו גם עיניים בצבע חד קרן ואוזניים צמריריות - עזבו את זה - אבל העובדה שאתה יכול לראות את עצמך כבר אחרי שיפוץ קוסמטי, הופכת אותו פתאום להרבה יותר מוחשי והגיוני.

ואז הסתכלתי במראה, ופתאום אני - שמחזיק מעצמי 100% עמיד נפשית לשינויים אסתטיים - חשתי עקצוץ קטן של באסה. בקטנה, אבל באסה. באותו רגע באמת גמרתי להיות שיפוטי. אבל גם גמרתי עם להיכנס לפילטרים בסנאפצ'ט.

מרגלים בבית

שלושה מכל ארבעה הורים מחטטים בוואטסאפ של הילדים שלהם. 75% - זה המון – מצותתים למערכות היחסים הכי אינטימיות של הילדים, הרבה פעמים בחשאי, ללא ידיעתם של הילדים. חודרים להם לסודות הכי כמוסים.

אני לא מאשים אותם. לפי דוח מצב האינטרנט שמפרסמת בזק, 95% מההורים מודאגים ממה שעובר על הילדים שלהם ברשת. הם לא חושבים שזה מקום בטוח עבור הילדים שלהם. הם מודאגים מהטרדות מיניות, שיימינג, חרם או הפצה של מידע שלילי עליהם. למרבה הצער, הם צודקים בדאגה, אבל לא בטוח שהחיטוט הוא הצעד הנכון. שליש מההורים משתמשים בשירותי ניטור וסינון תכנים לצורך מעקב אחר הילדים. גם את זה יועצי הורות לא אוהבים במיוחד.

להתנהגויות האלה – שההורים תופסים הרבה פעמים כאמצעי בטחון חיוני, למרות שלפעמים זה חיטוט נטו – עלולות להיות השלכות לאורך זמן על היחסים בין ילדים והורים. הילדים ירגישו שלא סומכים עליהם. שהפרטיות שלהם הפקר. שהחיים שלהם לא שווים כמו אלה של ההורים. העימות בין הורים וילדים סביב הסלולרי הוא צפוי ובלתי נמנע, כי קשה להסתיר כזו דאגה וכזה ריגול כזה לאורך זמן. אתם לא אלי כהן. וגם הוא נתפס בסוף.

כדי לנהוג במכונית - צריך ללמוד חודשים ארוכים ולעבור כמה מבחנים. כדי להיות הורה לא צריך כלום. מערכת רבייה מתפקדת, זו הדרישה היחידה. לפעמים אפילו גם זה לא. אין סינון, לא צריך הכשרה. אם להיות הורה אף פעם לא היה קל, עכשיו זה נהיה מסובך יותר ויותר. ואולי הדבר שעדיין מדהים אותי, זה שההורים מושלכים להתמודד עם האתגר הזה לבד. אין אף מוסד או משרד ממשלתי שנחלץ לעזרתם. כל הורה לנפשו.

מתקדמים אחורה

מכירות הטלפונים הטיפשים עלו ב-50% בשנה האחרונה, כך דווח בידיעות. טלפונים בלי אינטרנט, בלי פייסבוק, לפעמים בלי מצלמה. יש שיחות, סמסים, מקסימום סנייק. הרבה הורים קונים אותם לילדים במקום סמארטפון, ומסתבר שגם לעצמם, לשעות שבהן הם רוצים להיות עם הילדים. ורק איתם.

מה תגידו? האנשים האלה מתכחשים לקידמה? לא. הרי הבנו שהמוח שלנו לא יכול להתנגד להתראות, כי הן מפעילות תערובת של הורמונים ואינסטינקטים שהם חזקים מאיתנו. לא תנצח אותם. רק להיות מודע לבעיה - זה לא מספיק. "אתה לא יכול להגיד לעצמך, אז מעכשיו אני אתעלם מהפינגים. זה לא יעבוד", הסביר לי פרופ' דן אריאלי בסרט הקרב על המוח.

כדי לשנות התנהגות צריך לשנות משהו מהותי במסגרת. אז להבין שלפעמים הטכנולוגיה חזקה ממך - ולהשתלט עליה בחזרה, זה קידמה. טלפון טיפש זה לא אחורה. שהוא נובע מתוך הבנה של יתרונות הסמארטפון לצד הפנמה של החסרונות האנושיים בשימוש בו - זו קידמה.