בדרך לנתב"ג תוקפת אותי חרדה מסוג שעוד לא הכרתי – ותאמינו לי הכרתי כבר כמה  - אי הידיעה עד כמה ואיך לא אהיה מחובר. תופעות לוואי: גרד באזור הכיס והזעה בכרית האצבע שנוגעת במסך. עובר בזריזות על הפידים ועל האינבוקסים שאולי עתידים להיחסם מרגע ההמראה למשך שבוע: כמה פרופילים ועמודי בפייסבוק. אינבוקס בטוויטר ובאינסטגרם. אבל אלה מתגמדים ליד החסימה האמיתית, שעלולה לייצר התקף חנק אצל כל אדם מחובר – ביי ביי גוגל. נו מור ג'ימייל, מפות או יוטיוב. אני באמת לא יודע מה יהיה.

ג'ימייל
שלום ג'ימייל, להתראות בים

שתבינו, לא מדובר בטרק לאנדים או בנסיעת בטן גב, שבה האינטרנט נחוץ כמו תולעת מעיים. זו נסיעת עבודה: תערוכת CES הזמינה אותי לבקר בגירסה הסינית שלה בשנגחאי. אני אמור לשמור על קשר עם המערכת. לשלוח עדכונים. לקרוא מיילים. לתת לייב וידיאו לעמוד הפייסבוק של NEXTER. הצחקתי את השלטונות הסינים. האינטרנט מהיר, אבל גוגל ופייסבוק חסומות לאורך ולרוחב.

בבית אני מתקין אפליקציית מפות אופליין בשם OSMand (להיט) ומוריד את כל מה שטריפ-אדוויזור יודע על שנגחאי. בצ'קאין אני עוד חושב לפתוח מהר איזה הוטמייל ולעבוד דרכו, אבל הפוסט טראומה מהניינטיז לא נותנת לי. בבידוק אני מנצל את ההזדמנות האחרונה ומתחמש בכמה אפליקציות VPN. בסין כבר לא אוכל לעשות את זה: אפילו חנות האפליקציות חסומה.

"תגגל טיאננמן"

בנחיתת הביניים בהונג קונג, שהבריטים העבירו לידי שליטת סין ב-1999, הפתעה: ווייפיי בחינם בכל שדה התעופה. לא סתם בחינם, גם חופשי לגמרי. "תגגל טיאננמן" מבקש ממני אהוד בטלגרם, שעדיין עובד. אני קצת חושש – בכל זאת, להתגרות במדינה קומוניסטית נשמע פחות מפתה - אבל לא מתאפק ובודק. התמונות המוכרות של ההפגנות האלימות מבייג'ינג ב-1989 עולות מיד על המסך. יד נוחתת על כתפי. אני נשטף זיעה קרה ומסתובב – קצין סיני ממקד בי מבט חד מתחת למצחייה ומסמן לי לקום. טוב, החלק הזה קרה רק בדמיון שלי. 

אני נזכר שהונג-קונג מתנהלת אחרת מסין, מתחבר שוב מהר לכל מה שכבר נפרדתי ממנו, מגלה שלא קרה כלום, אבל שוקע שוב לתוך אותה החרדה שגיליתי רק לפני עשר שעות טיסה – החרדה מפני חוסר הודאות ממידת הניתוק שמחכה לי בנחיתה הבאה בשנגחאי.

בית המלון מתנצל

גם שדה התעופה הזה מציע וויי-פיי בחינם, אבל תנאי השימוש שכתובים בלבן על שחור מלחיצים אותי קצת. מבקשים את מספר הסלולרי שלי. לך תדע אם יחידת הפצחנים הסינית, שכנראה גדולה יותר מכל תושבי גוש דן, לא מתיישבת על המתחברים שנוחתים מחו"ל ומחטטת להם בטלפונים. אני מוותר. במלון יש וייפיי בכל פינה, אבל על השולחן מונח הסבר בזו הלשון: "אנחנו מצטערים ליידע אותך שהיות שהאינטרנט בסין מוגן מאחורי פיירוול חמור, האתרים המפורטים עשויים להיות קשים להשגה:

• גוגל
• ג'ימייל
• פייסבוק וטוויטר
• יוטיוב
• CNN ו-BBC

אנחנו מתנצלים על כל אי הנוחות ומודים לך על ההבנה. הנהלת המלון". 

 


תכל'ס, סחתיין על הכנות. זה הזמן לבדוק מה שווה ה-VPN שהורדתי. אחרי שניות ארוכות העסק מתחבר. עכשיו אני גולש בברקשייר, אנגליה, ושוב הכל זמין. הפניקה נרגעת. אני שם לעצמי פלייליסט קלאסי ביוטיוב וממלא אמבטיה. גם זה דבר שאני עושה רק בחו"ל. הגויים האלה אין להם כנרת ומים לא חסר. השרירים כבר מתחילים להשתחרר מ-15 שעות טיסה, ופתאום רעש בחדר. אני קופץ, שם חלוק ויוצא מהאמבטיה. שלושה שוטרים כבר עומדים בתוך החדר, אחד מדווח על משהו בקשר והשני מושיט לי אזיקים. טוב, גם זה קרה רק בראש שלי, אבל דאמיט, מלחיץ פה.

יוצא מהאמבטיה, מתיישב על המחשב. הכרום קורס שוב ושוב. המקלדת מנוטרלת. ואז אני נזכר: דף הבית שלי הוא גוגל. אין גישה. הבעיה שאת כל החומרים לטיול שמרתי בתיקיית שנגחאי במועדפים. עכשיו צריך לפתוח כרום ולהחליף את ההומפייג' מהר לפני שהדפדפן מספיק להתחבר ולקרוס. איפה הסטופ. איפה פה הסטופ?! הנה. בום. עצר.

לפחות אפשר להתחבר לוואטסאפ מהוויי-פיי שבחדר בלי בעיה. אבל אם יורדים ללובי, גם הוא חסום. אז חייבים להפעיל VPN. ה-VPN עובד 40% מהזמן. בשאר הזמן הוא מפסיד במלחמה נגד השלטונות הסיניים, שמשחקים איתו חתול ועכבר ומפעילים שיטות חסימה שונות. זה מעצבן, אבל הספיק לי כדי להעביר את הדיווח הזה לארץ.

יו אר הנדסאם

כמה טוב שבאתי. ברחובות שנגחאי הפופולריות שלי גבוהה מזו שבתל אביב. בחורות צעירות מבקשות ממני סלפי כאילו הייתי מינימום טל מוסרי הסיני. אני אצטלם בשמחה רק תסבירי למה את מבקשת, אני אומר לאחת שנראית מבינה אנגלית. ביקוז יו אר הנדסאם, היא אומרת. לקבל מחמאה אני לא יודע ותכל'ס נראיתי די מוזנח. מה הנדסאם, אני עונה לה, יש פה אלף הנדסאם. חברה שלה מסמנת לה, פדיחה, בואי נחתוך, והן נעלמות במבוכה. שיט. לא התכוונתי להעליב. אני מרגיש נורא. חייב למצוא בחורות סיניות ולהצטלם איתן.

שנגחאי היא עיר שזזה לך מול העיניים. רבים מ-25 מיליון האנשים שחיים כאן – כן, שלוש פעמים מדינת ישראל – מנהלים חיים מערביים, לפחות למראית עין. ברחובות הראשיים מתערבבים היפסטרים בלובשי חליפות. כולם גרים ברבי קומות ועובדים ברבי קומות. מרוב גורדי שחקים, בשלב מסוים מגדל של 20-30 קומות כבר נראה לך די קטן. יש פה בטח אלפים כאלה.

משפחת ששון עוד כאן

הסיפור של העיר מתנקז בסוף לשתי גדות. בניינים אירופאיים מרהיבים שהשאירו פה הבריטים, ששלטו פה מאז סוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה הקודמת, עוטפים את הגדה המערבית של נהר החואנגפו. רבים מהם נבנו על ידי משפחות כמו ששון וכדורי, יהודים מעיראק שעשו פה אחלה ביזנס. בצד המזרחי – גורדי שחקים נוצצים ומוארים שלא מביישים את הטיימס סקוור. מה שבתל אביב נחשב לדרך ראשית מרובת נתיבים – נמיר או רוקח – כאן זו סמטה צדדית, אחת מאלף. הרכבות התחתיות יעילות, מסודרות וזולות מאוד. אבל זה הדבר היחיד שזו כאן. כל השאר – בגדים, דירות, גאדג'טים, שכירות, אוכל – כבר מזמן לא זול. 

אם מסתובבים בפארקים הרבים והיפים, אפשר לדמיין שהחיים כאן יופי טופי. שערות הדשא קצוצות באחידות, גברים מסביב לשולחן משחקים דומינו, צעירים יפים וטרנדיים משחקים בסלולריים, קול ציוץ ציפורים בוקע מרמקולים משכנעים, ועובדי כפייה מכסחים עוד עציץ לעיגול מושלם. טוב, אולי הם גננים מרצון. לו הייתי רואה בדל סיגריה על הרצפה הייתי מצלם אותו. וכל האידיליה חוסה בצלו של בניין הממשל המקומי, מודרני וסובייטי, מרשים ומלחיץ בעת ובעונה אחת. וברקע מזדקרים רבי הקומות הזכוכיתיים. על הקרוב בהם כתוב בענק: קפיטל-לנד.

"לא שמעת על VPN"?

בניינים ישנים מוחלפים כל העת בגורדי שחקים. זה גם מה שקורה לרבים מהמבנים של הקהילה היהודית הגדולה שחיה כאן פעם. אבל גם סין הישנה יותר עדיין כאן: רחובות צפופים, רוכלים על עגלותיהם, אופנועים מטרטרים ויריקות ברחוב. "אם אתה לא מרים את הראש יותר מדי, החיים שלך כאן יכולים להיות טובים", מסביר לי מהנדס צעיר שגר פה."אל תלך נגד הממשלה, כי תפסיד. אם החליטו להרוס את הבית שלך כדי לבנות דרך חדשה, אין לך מה לערער לבית המשפט, כי תפסיד. זה לא כמו במערב, שיש לך סיכוי לנצח המדינה".

הוא שילם עכשיו יותר ממיליון יואן (600 אלף שקל) תמורת חכירת הדירה שלו, ובעוד 70 שנה היא חוזרת לידי הממשלה. זה מעצבן אותו. אתה לא מפחד ככה למתוח ביקורת, אני שואל אותו בזמן שהוא מוביל אותי למוזיאון האמנות הגדול והמפואר של שנגחאי. הוא מתמתן. "כששולטים במדינה בגודל כזה, ברור שיש קשיים. אבל בסך הכל טוב". ואתה לא משתגע מהחסימה על האינטרנט? "לא שמעת על VPN"? הוא צוחק. "כלא שמחזיק 1.3 מיליארד איש צריך להיות גדול מספיק".

בכניסה למוזיאון נחה שורת כסאות בדום מתוח על שטיח אדום. משיקים פה תערוכה חדשה, ואורח הכבוד הוא נזיר בודהיסטי בכיר מיפן. יפן, להזכירכם, היתה האויב המר ביותר של סין במאה הקודמת, כולל כיבוש אכזרי של סין ושל שנגחאי בפרט. הרשויות כאן מעודדות שיתופי פעולה כאלה, והמשקעים ההיסטוריים נשארים פחות או יותר בהיסטוריה. היום הם מתעניינים יותר במורשת התרבותית המשותפת.

בדרך לרובע הצרפתי אני קולט בניין עם ווייב שמוכר לי ממרכז תל אביב. מספיק להביט בו שתי שניות כדי לקלוט שזה מתחם עבודה משותף ליזמים ולסטארטאפים, בדיוק כמו WeWork, מרקספייס או מיינדספייס שפופולריים כל כך במרכז עכשיו. בפנים נראה בדיוק כמו בתל אביב, ואפילו המחיר דומה – 500 דולר לעמדת עבודה לחודש. אם עוד היה לי שבב של תחושת עליונות מערבית-עאלק, הוא התפוגג לגמרי, ובטח לקראת הקטע הבא.


התלמידים עם הסמארטפונים מתחבאים

עם אוכלוסייה שגודלה פי שלושה מאוכלוסיית ישראל, שנגחאי לא תסתפק באלתורים של איזה קו ביוב או כביש עוקף. החזון של העיר לשנת 2040 כולל עיסוק בהתחממות האקלים, בעיות זיהום קרקע, מים ואוויר, תחבורה אקונומית, אנרגיה ירוקה ומחזור אשפה – כך לפי מוזיאון התכנון העירוני המרתק. "דאטה זה העתיד שלנו", מצהירים השלטים, ותחתם מסתובבים תלמידים, שחלקם מוצאים מחבוא בתוך התצוגה העתידנית ושוקעים לתוך הסמארטפונים, ואחרים יושבים ומכינים שיעורים. מורה, אגב, לא ראיתי בשטח. יצא לי לראות כמה מהתצוגות המקבילות בארץ. הסינים, חברים, לוקחים אותנו בסיבוב. בתצוגה לבטח, כנראה שגם בתכנון. אם בשנגחאי לבדה מתכננים קדימה ל-25 מיליון איש, אנחנו לא יכולים לתכנן לשמונה?

מודרן סושיאליזם, קורא לזה אחד השלטים. ואני נזכר שאני עדיין במדינה שמתיימרת לשלוט במוחות של תושביה. יש סיכוי שכל זה לא יותר מפרופוגנדה קומוניסטית מעודכנת, שמדברת בשפה מערבית עדכנית אבל בעצם מטרתה להשאיר את העם הסיני באפלה? אני יוצא משם לכיוון מוזיאון התעמולה הסיני – מוזיאון רבע מחתרתי, היחיד שאוסף כרזות תעמולה היסטוריות של סין הקומוניסטית. הכיתובים מתחת לכרזות נותנים רק רקע היסטורי וזהירים מאוד בפרשנות, אבל בין השורות האוזן שלי שומעת המון ביקורת. מעניין אם בעוד שלושים שנה, יעבירו לכאן את מוזיאון התכנון ואת רבי הקומות הנוצצים.