תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן (צילום: קשת 12)
תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן | צילום: קשת 12

השבב במוח שלכם הגיע! ניוראלינק, המיזם של אילון מאסק להשתלת שבבים במוחות אנושיים, מתכוון להתחיל ניסויים בבני אדם בעוד חצי שנה. למה צריך את זה? בטווח הקצר השבב אמור לעזור למתמודדים עם מוגבלות. עיוורים יוכלו להתחבר לעין אלקטרונית - מצלמה - ולראות. משותקים או קטועים יוכלו להתקין פרוטזה ביונית עם מנוע, להתחבר אליה דרך השבב ולחזור ללכת. ככה מבטיח מאסק. בטווח הארוך נוכל להתחבר ממש לאינטרנט, וכדי לתאר מה זה אומר צריך סדרת סרטי קולנוע.

אבל גם אם עשיתי לכם חשק - לא הייתי ממליץ ללכת על זה. מעבר לסיכונים העצומים, לא הייתי ממליץ לסמוך על מאסק. הוא חדשן מבריק. יחיד בדורו. כישרון על. על זה אין ויכוח.

אבל בעבודה שלו על טסלה הוא הוכיח שהוא יודע לצפצף על רשויות החוק. שם זו הייתה רשות ניירות ערך האמריקאית (ה-SEC). אין לי ספק שהוא יצפצף גם על ההנחיות של מנהל המזון והתרופות, ה-FDA, אם תהיה לו סיבה. וגם אם לא. 

מפרשת טוויטר למדנו עד כמה מאסק הפכפך, אימפולסיבי, נטול אמפתיה, חסר טקט ורודף פרסום. אני קורא עכשיו את הספר "רקורסיה" של בלייק קראוץ' (ידיעות ספרים), ובו מיליארדר מבריק וחסר עכבות מפתח שבב דומה. אני עוד לא יודע איך זה נגמר, אבל זה לא יהיה טוב. אומר זאת כך: את גורלי לא הייתי מפקיד בידיו של אדם אנוכי, דורסני ותאב פרסום כזה.

אילון מאסק  (צילום: CARINA JOHANSENNTBAFP via Getty Images- AFP)
צילום: CARINA JOHANSENNTBAFP via Getty Images- AFP

די לוויראליות

אנחנו עדיין מתפעלים מכל דבר שנהיה ויראלי. נראה לנו כל כך טבעי שהאינטרנט יחליט איזה תכנים, פוסטים, סרטונים או כתבות להפיץ ליותר אנשים. מה שאנשים אוכלים יותר, זה האוכל שצריך לתת להם, לא?

לא תמיד. כי אם תשאלו אנשים מה הם מעדיפים, סלט ירקות או קוביות שוקולד - רבים יגידו סלט ירקות. אבל אם יניחו להם מול הפרצוף זה מול זה, היד תלך לשוקולד הרבה יותר מכפי שאנשים מוכנים להודות. 

עוד תרגיל: דמיינו שבית הספר היה מתנהל באופן ויראלי. כמו הרשת החברתית. הוא היה נותן לתלמידים כל תוכן בכל תחום, העיקר שיהיה להם מעניין. בין האפשרויות: שיעור בחשמל, בחורות רוקדות בבגד ים, מישהו מכה כלב, פרק בסוציולוגיה, דעה פוליטית עוקצנית, הפגנה של מתנגדת חיסונים, אלגברה, תאונת שרשרת בכביש, היסטוריה של עם ישראל וכו' וכו'. הכול אפשרי. וכל תוכן שתופס - מופץ ליותר תלמידים. על חשבון התוכן שתופס פחות. מה היה קורה לחומר? לתלמידים? לחיים שלהם העתיד?

אין אחד שיתמוך בזה. ברור לנו שבית הספר צריך עריכה קשוחה לתוכן, עם מטרות משמעותיות וברורות. רצון התלמידים הוא רק חלק מזה, ולא החלק הכי חשוב. 

המורה הוא האלגוריתם

ואז אנחנו גדלים ויוצאים לעולם, ולומדים עליו לא מבית הספר, ולא מכלי תקשורת, אלא מרשתות חברתיות. מאלגוריתמים ויראליים. כשהמטרה של האלגוריתם היא לייצר כסף ככה אנחנו מגבשים תפיסת בבית הספר של החיים - סליחה על הקלישאה - והמורה הוא האלגוריתם שכידוע אוהב זעם, שנאה ושקרים. מקפיד להפציץ אותנו בדעות שאנחנו מסכימים איתן, ומדי פעם - בהיפך הקיצוני. 

מכל טרללת אילון מאסק, מצאתי התייחסות מעניינת שלו לבעיה. ציוץ אלים או חסר טעם לא יימחק, הוא פשוט לא ייהנה מהפצה ויראלית. לא תפגשו אותו בפיד שלכם במקרה. אם תיכנסו בכוונה לפרופיל של מי שכתב אותו ותעברו עליו, הוא יהיה שם. וזה על פניו פתרון מעניין מאוד. לא משתיקים אותך, פשוט לא מעניקים לך הגברה אוטומטית. 

יש עוד דרכים להתמודד עם המגיפה הוויראלית. למשל - שקיפות. אנחנו לא יודעים איך האלגוריתם עובד. למה לא? למה לא לתת לנו את הזכות לבחור מה יופיע באלגוריתם. למה שהאלגוריתם בפייסבוק או באינסטגרם לא יתריע ויאמר - שמע, 80% ממה שאתה קורא תומך באותה עמדת שמאל. או 90% מהפוסטים שאתה רואה זה "רק ביבי". רוצה לגוון את זה? 

את ההצעה הזו העלה רועי לוי, כלכלן וחוקר רשתות חברתיות בפודקאסט האינטרסנטים של דהמרקר. הרבה מצריכת החדשות שלנו, אומר לוי, היא פאסיבית לגמרי. אוכלים מה שנותנים לנו. אבל כשאנשים בוחרים אקטיבית מה לקרוא, הם בוחרים תכנים אחרים לגמרי. כשמבקשים מהם לבחור, הם בוחרים בכלי תקשורת קיצוניים פחות. יש הצעות. רק לא לאכול בלי מחשבה את הג'אנק פוד שמוגש לנו.

הצד של השני הפריווילגיה 

"בזמן האחרון אני חושב לא מעט על למה ישבתי בשקט כשכמה חברות שאני מעורב בהן גייסו המון כסף - ושתקתי כמו דג על שווי גיוסים מופרז. והרבה גרוע מזה, שתקתי על גיוס המון עובדים לפני שידעו למכור".

חרטה כזו לא שומעים כל יום. שחר צפריר מקרן TLV Partners מתחרט על חלקו בניפוח הבועה - זו שעכשיו מתפוצצת. ויש לזה מחיר, ולא רק בחברות. 

כששוק ההייטק צונח, אנחנו רגילים להסתכל על המספרים. מחיר המניה ירד ב-62%, 11 אלף עובדים פוטרו, ההכנסות קטנו ב-50%, 32 מיליארד דולר ירדו לטמיון. הסיפור האנושי כמעט ולא קיים. לעשרים עובדים שמפוטרים ממפעל בדרום יש סיכוי בהרבה להיכנס לחדשות כסיפור אישי, מאשר למאה עובדים שמטא מפטרת בתל אביב.

ואולי בצדק. מצד אחד ניצב הדימוי של פועל קשי יום, שמרוויח שכר מינימום וחי על הקצה הכלכלי -ואז מושלך הביתה לאבטלה כרונית ועוני – ומצד שני הדימוי של עובד פריווילגי שהשתכר יפה מאוד, בטח חסך טוב, פונק בתנאים עד הצוואר, משתייך למעמד ולמקצוע מהכי מבוקשים במשק, ומן הסתם ימצא עבודה לא פחות טובה עוד לפני שיספיק לארוז את כוס האייס קפה האישית שלו. 

אבל מאחורי הדימויים יש אנשים ומשפחות, ולפעמים הפער קצת פחות גדול ממה שנדמה. מתוך אלפי עובדי ועובדות ההייטק שכבר פוטרו בישראל רק השנה, רבים מגלים שרמת החיים שהתרגלו אליה נשללת מהם, שהם איבדו הקשר חברתי, אפילו הגדרה עצמית.

משרד, הייטק, אילוסטרציה (צילום: Israel Andrade, unsplash)
צילום: Israel Andrade, unsplash

לא כולם חסכו, רבים דווקא לקחו התחייבויות כלכליות. השוק אמר להם שהביקוש אליהם כל כך גדול שאף פעם לא תהיה בעיה. למעשה, רק לפני שנה הבוס קרא להם והעלה להם מיוזמתו את המשכורת מ-45 ל-52 אלף שקל, כי השוק השתולל, והוא חשש שחברה אחרת תגנוב אותם. מי יכול היה לדמיין בכזו מהירות הכל יקרוס. הביקוש, המשכורות, המשרה שלך, המבנה המשפחתי, התכנון הכלכלי, סגנון החיים. הערך העצמי.

מארק צוקרברג כבר לקח אחריות והתנצל על השגיאות שלו. "חשבתי שהצמיחה בתקופת הקורונה תימשך", כתב לאחרונה, "וגייסתי יותר מדי עובדים, שעכשיו צריך לפטר". הוא לא היחיד. 

בתוכנית "העתיד עכשיו" בגל"צ שוחחתי עם מרב מאור, מדריכת הורים שסמכה על ענף ההייטק לפרנסת המשפחה המתרחבת שלה. עכשיו היא עם שלושה ילדים, ילד רביעי בדרך, ובן הזוג המפוטר בבית. 

זה כנראה לא קו העוני. אבל המשבר בענף הופך במהירות למשברים אישיים ומשפחתיים שעלולים להימשך עוד שנים קדימה.