כמה שעות אחרי שהתחיל הבלאגן התורן בדרום, התראיינתי לחברים מרדיו קול הנגב במכללת ספיר. שמע, אמרו לי, מה קרה דווקא הפעם שהאינסטגרם מתפוצץ מסטוריז של אנשים מתעדים את הפיצוצים והשיגורים והיירוטים, והם עוד צוהלים? אף פעם לא ראינו כזה דבר. אתה מבין בטכנולוגיה, אתה בטח יכול להסביר.

אה, לא. אמרתי להם. לא רק שאני לא יכול להסביר, אני אפילו לא יודע על מה אתם מדברים. אני פה בתל אביב, לא ראיתי סטוריז כאלה. כאילו, אני שמעתי בום אחד, יירוט אחד, וזהו. סטוריז? צהלות? לא. למעשה ירדתי בבוקר עם הילדות ב-07:20 כדי לקחת אותן לגן. בעוד אני מרכיב אותן על האופניים, עבר שרון הדוור וזרק לי - אתה בטוח שיש להן גן? כי שמעתי פה משולה שאין גנים מתל אביב דרומה. על מה אתה מדבר? למה שלא יהיה? אני פותח את הטלפון. בקבוצות של הגנים דממה. עשרות הורים תל אביבים לא יודעים על כלום. אף אחד לא אמר להם שיש מלחמה. אז אני מצייץ שאלה בקבוצת הגן - תגידו - יש גן?

אחרי שנייה הגיעה הודעה רשמית - מבוטל.

ואז הבנתי. נתקלתי בתופעת האקו צ'יימבר באופן הכי אישי וחד שאפשר. העובדה שגם ברשתות, שלכאורה מחברות את כולנו, אנחנו סגורים כל אחד בבועה שלו. כאן רגיל, חצי שעה דרומה  המציאות מייללת ומתפוצצת.

היום כשאדם מתרשם ממשהו, הוא מוציא את הטלפון, וככה החברים בספיר מוקפים בסטוריז של מלחמה. אגב, למה הצהלות? אולי כי נמאס לדבר רק על המערכת הפוליטית התקועה. אולי כי טפו טפו כי עד אותו רגע לא דווחו נפגעים בנפש, ובינתיים אפשר להעביר את החרדה עם קשקושים וצחוקים.

אתם יודעים, אמרתי להם, גם אני שמעתי בתל אביב אזעקה ויירוט ובום גם כאן, והאמת - בהנחה שאף אחד לא נפגע ממש - אני קצת שמח, כי זה שובר את הבידוד בינינו ואני מרגיש שאני טיפה טיפה יותר קרוב אליכם ומבין מה עובר אליכם. גם אותנו זה משמח שיורים אליכם טילים, הם חייכו, אבל לא מאותה סיבה.

בואו ניפרד

ליברמן לא ישב עם הדתיים, המשיחיים. אין על מה לדבר. גנץ לא צריך ללכת עם הערבים. מה יש לדבר איתם? גם המפלגות הגדולות בימין ובשמאל - מעדיפות ללכת שוב ושוב לבחירות רק לא לעבוד ביחד. לדבר עם הפלסטינים? הם לא פרטנר.

אנחנו בעידן הכי תקשורתי ומחובר אי פעם - עם הכי מעט תקשורת, לא רק בין פוליטיקאים, גם בינינו. אתם מכירים את זה, אתה נכנס לפייסבוק וכל מה שאתה רואה זה אנשים כמוך. שלא תיפול בטעות על מישהו שחושב אחרת ותדבר איתו.

למה לא להפריד גם במרחב הציבורי. שגם ברחוב לא ניתקל בטעות באנשים שחושבים אחרת. קחו דוגמה מהונג קונג - האי הקטן נקרע בין המפגינים נגד המשטר הסיני - לתומכי המשטר. עכשיו מסמנים מסעדות ובתי עסק על גבי מפות גוגל. מי שבצד של המפגינים מסומן בצהוב. עסקים שנחשבים לתומכי המשטר - בכחול. הנייטרליים בירוק. כי מה יותר גרוע מלצאת לבלות וליפול על אנשים שלא מסכימים איתך. כשמפרידים החיים הרבה יותר נוחים. אז מה אם המדינה מתפוררת. גם בישראל, עם קצת הדרת נשים, שנאת דתיים ואי השכרה לערבים - אנחנו כבר חצי שם. עכשיו רק חסרה אפליקציה.

הפתעת השנה: אכפת לנו

אבל הסולידריות הישראלית הקימה את ראשה דווקא במקום מפתיע. מסתבר שכשמבקשים מישראלים להודיע מראש שלא יגיעו לתור שהזמינו, 21% פשוט מבריזים. זה 600 אלף תורים בשנה רק בקופת חולים כללית, שמתבזבזים לחינם. זה המון כסף שאין, והמון בריאות שפשוט נשפכת לרצפה.

אז איך משכנעים מטופלים להודיע מראש שלא יגיעו לתור שקבעו לרופא מומחה, ולפנות את התור לאחר?
חברת קיימא, שמובלת על ידי פרופ’ דן אריאלי והמנכ״ל אורן הוברמן, עשתה ניסוי יחד עם הכללית - האם שינויי נוסח הסמס יגרום ליותר ישראלים להודיע מראש על הברזה מתור לרופא, ויקטין את הברזות הפתע? זה ההבדל של עשרות מיליוני שקלים.

מתברר שנוסח אישי שמגיע מאחות המרפאה (״היי, זאת ליאור מהמרפאה, רצינו לוודא שאתה מגיע״) מקטין את ההברזות ב-13%. נוסח משפחתי (״בני משפחה שלך ישמחו לדעת שאתה דואג לבריאותך...״) כבר מקטין אותן ב-27%. אבל הכי אפקטיבי - סולידריות: ״אי הגעה ללא הודעה מראש מעכבת את הטיפול בחולים אחרים שזקוקים לו״. ההברזות ירדו ב-33%!

זה ההבדל של עשרות מיליוני שקלים, ומאות אלפי תורים שיכולים להתפנות במערכת. אבל הכי משמחת וקצת מפתיעה - היא התגלית שבבסיס: עדיין אכפת לנו אחד מהשני.