כל סוף יום היא מחכה לכם באותו מקום, מוכנה ומזומנה לספק לכם את כל האושר שבעולם עד מתי שתרצו. היא תמיד מעודכנת בכל מה שקורה מסביבכם, יודעת מה אתם אוהבים, מאפשרת לכם לצעוק עליה בלי לסבול מרגשי אשם אך מוכנה תמיד לגרום לכם לקנא, והרבה.
אנחנו מדברים, כמובן, על הטלוויזיה. המכשיר שאמרו עליו כל דבר אפשרי, החל מ"מדורת השבט" וכלה ב"כלי תעמולה בשירות הגלובליזציה", נמצא איתנו כבר כמעט מאה, ונדמה שהוא מעולם לא נראה צעיר ורענן יותר. קצב החידושים הטכנולוגיים בתחום הטלוויזיות לא רק שאינו דועך עם השנים, אלא רק הולך ועולה.
מי המציא את הטלוויזיה?
נתחיל מההתחלה. כמו כל תכנית ריאליטי טובה, גם חייה של הטלוויזיה נפתחו במשדר ארוך ומייגע בטרם הגיע הרגע בו השתלטו המסכים על כל סלון. ב-1884 פיתח סטודנט גרמני בשם פאוליק גוטליב ניפקו פטנט בשם "גלגל ניפקו", שהתבסס על מעין דיסק מסתובב בעל חרירים המאפשרים לחלקים מתמונה לעבור, וכך ליצור אשליה של תמונה נעה. ניפקו מעולם לא יישם את הרעיון, בין היתר מאחר וטכנולוגיות שהיו דרושות ליישומו המוצלח לא היו זמינות בזמנו. לאחר 15 שנים, כאשר פג תוקף הפטנט שלו, החלו ממציאים אחרים לממש אותו ולהיאבק על הזכות לקבל את הקרדיט על המצאת הטלוויזיה.
ב-1907 הציג המדען הרוסי ולדימיר רוזין לראשונה טכנולוגיה בשם CRT (ר"ת של Cathode Ray Tube, או בעברית "שפופרת קרן קתודית") במסך שהציג צורות גיאומטריות פשוטות. ב-1925 חשף הממציא הסקוטי ג'ן לוגי ברד מסך שהציג צלליות, ושנה אחר כך הוא כבר הדגים את הטלוויזיה הראשונה בשחור לבן שהקרינה תמונה חדה מספיק כדי להציג תמונת פני אדם – אם ל-30 שורות אפשר לקרוא "תמונה חדה". בשנים הבאות הוצגו מספר מכשירי טלוויזיה נסיוניים, אך אף אחד מהם לא הצליח להפוך למוצר מוגמר. ב-1927 הוצגה הטלוויזיה הראשונה שהחליפה את המנגנון של ניפקו במנגנון של תותח אלקטרונים במקום מנגנונים מיושנים יותר, וממציאה, פילו פארנזוורת', זכה להיקרא "ממציא הטלוויזיה". בכך תמו חבלי הלידה של המדיום המשפיע ביותר של המאה שעברה.
כאן ראוי לעצור ולהסביר מה היה בה, בטכנולוגליית תותח האלקטרונים, שהפך אותה לטכנולוגיית התקשורת ששרדה במשך תקופת הזמן הארוך ביותר בהסטוריה אחרי הנייר.
שפופרת הקרן הקתודית, שהומצאה במקור ע"י פרדיננד בראון כבר ב-1897, היא מנגנון המשמש לשחזור תמונה שקודדה באותות חשמליים. בצידה האחורי נמצא מעין משגר, היורה אלקטרונים (חלקיקי חשמל) לתוך צינור זכוכית מתרחב המרוקן מאוויר. בצינור נמצאים רכיבים המטים את קרן האלקטרונים לכיוונים שונים, כך שתפגע בכל פעם באזור אחר בקצה המרוחק של הצינור, הלוא הוא המסך צידו הפנימי של המסך מכוסה בנקודות זרחן, הפולטות אור כל אימת שקרן אלקטרונים פוגעת בהן. בטלוויזיות שחור-לבן, היו כל נקודות הזרחן בצבע זהה, וזהרו בגווני אפור, כך שהתמונה שהתקבלה הוצגה בשחור-לבן.
ואז הגיע הצבע
בחצי השני של המאה שעברה החלו להופיע טלוויזיות צבעוניות, שהתבססו על מנגנון משופר שהומצא ב-1940 ע"י המקסיקאי גיירמו גונזלז קאמרנה. בטלוויזיות אלה, במקום קרן אלקטרונית בודדת בגוונים שבין שחור ללבן, היו שלושה תותחי אלקטרונים, שירו אל מצע נקודות זרחן בצבעים אדום, ירוק וכחול. כל שלוש נקודות כאלו יוצרת צבע המורכב משילוב של צבעי הבסיס שלה (כך, למשל, כל שלושת הצבעים בעצמה מלאה משתלבים לצבע לבן, בעוד עוצמה נמוכה מאוד של שלושתם היא צבע שחור וכל אחת מהן בעצמה מלאה בזמן ששתי האחרות בעצמה נמוכה משתלבות לצבע הדומיננטי). תותחי האלקטרונים יורים ללא הפסקה וכל קרן צובעת בתורה נקודה אחרת על המסך עד שנוצרת תמונה שלמה, ואז מתחילים מהתחלה, כדי ליצור סרט נע.
מאז ועד סוף המאה, לא חלו כמעט כל חידושים טכנולוגיים בתחום הטלוויזיה. המדינה היחידה בה נרשמה חריגה היא ישראל. כאשר הגיעו לארץ הקודש הטלויזיות הצבעוניות הראשונות בשנות ה-70, החליטה הממשלה, ברוח בן גוריון, כי קליטת שידורים בצבע מדגיש את הפער בין עשירים לבין עניים, שלא יכלו להרשות לעצמם את מקלטי הצבע היקרים. לכן, הותקנו בכל הטלוויזיות המיובאות שבבים בשם "מחיקון", שקודדו את כל השידורים לגווני אפור. מולי אדן, אז מהנדס אלקטרוניקה ולימים מבכירי אינטל העולמית, פיתח שבב בשם "אנטי-מחיקון", שנועד לבטל את השפעתו של המחיקון. בסוף אותו
עשור, לאחר גם של קניית טלוויזיות צבעוניות ע"י הציבור כדי לצפות בשני שידורי הצבע הראשונים בישראל – ביקור סאדאת והאירוויזיון בירושלים – הוחלט לוותר על המחיקון ולאשר לרשות השידור לעבור באופן קבוע לשידור בצבע.
התותחים הכבדים: מסכי הפלזמה וה-LCD
לקראת סוף המאה החל שוק הטלוויזיה להתעורר עם כניסתן של שתי טכנולוגיות חדשות לזירה. מסכי פלזמה ו-LCD דקים, שהיו בפיתוח במשך עשרות שנים, החלו להפוך לאלטרנטיבות ריאליות למקלטים המסורבלים שקדמו להם, והביאו איתם עולם חדש של אפשרויות. ראשית, אפשרה צורתם הדקה להצמיד אותם לקירות, וע"י כך עודדה הכנסת טלוויזיות לחדרים נוספים מלבד הסלון. שנית, הטכנולוגיות החדשות, שאפשרו ייצור של מסכים גדולים יותר, ואפשרו כמעט לכל משק בית להצטייד בכלי נוח לצפייה בסרטים ומשדרי ספורט.
"זו היתה המהפיכה המשמעותית השנייה בשוק הטלוויזיה, אחרי הטלוויזיה הראשונה", אומר ל-NEXTER קובי בש, מנהל תחום האלקטרוניקה הבידורית בסמסונג ישראל. "בעולם העיצוב והגודל, ב-CRT לא אפשר היה לייצר מסכים בגודל מעל 38 אינצ', ולגדלים מעל זה היה צורך להשתמש במקרן אחורי, שהוא כמו המקרן המוכר רק דרך מראה באחורי הטלויזיה. איכות התמונה של מסכים כאלו היתה נמוכה יותר ואורך החיים היה קצר – 3 שנים בלבד".
טכנולוגיית הפלזמה, הראשונה מבין טכנולוגיות המסכים הדקים, מבוססת על תאי גז הדומים באופן פעולתם לנורות פלואורוסצנט. בין שתי שכבות זכוכית ממוקמים המוני תאי גז זעירים, אשר כל אחד מהם ממוקם מאחורי נקודה באחד משלושת צבעי הבסיס. הטענת הגז בכל תא בזרם חשמלי מביא לתהליך הגורם לתגובת שרשרת שבסופה מאיר הזרחן שלפני התא בעוצמת צבע המאפשרת הפקת צבעים משתנים על בסיס תת-נקודות אדומות, ירוקות וכחולות, כך שנוצרת על שכבת הזכוכית הקדמית השקופה תמונה צבעונית.
LCD, לעומת זאת, מבוסס על אור קבוע המגיע מנורה הנמצאת בדרך כלל במסגרת המסך. כל נקודה במסך היא מעין סלקטור, החוסם ומעביר אור לסירוגין וברמות שונות. כל נקודה כזו מבוססת על מראות וגביש נוזלי הנע כדי לחסום את האור או לאפשר לו לעבור, וכל נקודה מתוכננת להעביר רק את אחד מצבעי הבסיס של האור (אדום, ירוק וכחול), כך שכל שלוש נקודות יחד מציגות יחד צבע שונה.
טכנולוגיה נוספת שהצטרפה לקודמותיה בשנים האחרונות היא LED, המבוססת על טכנולוגיית ה-LCD אך משתמשת במקור אור מסוג שונה לשם יצירת פיזור אור יעיל יותר. כיום כבר עובדות יצרניות הטלוויזיה על הטכנולוגיה הבאה, OLED, המבוססת על חומר אורגני הפולט אור בעת מעבר חשמל ונחשב חסכוני יותר בחשמל ובעל יכולת להציג צבע שחור כהה יותר מטכנולוגיות אחרות.
כל אחת מהטכנולוגיות הללו כשלעצמה הביאה איתה גל של דגמי טלוויזיות חדשים, דקים יותר, גדולים יותר ומתקדמים יותר. אך המהפיכה השלישית לא הגיעה מאף אחת מהן, אלא מהמעבר לשידורים דיגיטליים.
"המעבר משידורים אנלוגיים לדיגיטליים פתח מגוון יכולות חדש. אם עד אז הטלוויזיה היתה מקבלת וידאו ממקור חיצוני ומציגה אותו, היום היא אינטראקטיבית", אומר בש, ומסביר כי הדבר בא בין היתר "ביכולת לשלוט על התכנים, להקליט, להפעיל אפליקציות, לבצע קניות ועוד".
המאפיין המכרזי של המעבר משידורים אנלוגיים לדיגיטליים, כפי שעולה מדבריו של בש, היה השילוב של מעבדי תמונה עצמאיים בטלוויזיות. כך, לראשונה, התאפשר למכשירים לא רק להציג את התמונה, אלא אף לשפר אותה. כך נפתח בעשור האחרון מירוץ חסר תקדים בין היצרניות על טכנולוגיות לשיפור איכות התמונה בצד המקלט, שהתבטא עם המעבר לשידור באיכות HD.
HD, או אבחנה גבוהה, היא טכנולוגיה המאפשרת הצגת תמונה איכותית יותר וקרובה יותר למציאות, בזכות נקודות קטנות יותר וצפופות יותר וקצב רענון גבוה יותר של התמונה, בניגוד לטכנולוגיות קודמות, בהן קצב הריענון היה איטי יחסית לקליטה של העין האנושית. "הפיתוח הבא בתחום הזה הוא ה-UHD
(ר"ת של Ultra High Definition), או 4K, שהוא פי 4 מ-HD הקיים (ונקרא כך משום שהוא מציג תמונה של כ-4,000 שורות לרוחב)", אומר בש. "העולם הזה מתפתח במקביל בשני אפיקים – מסכים צפופים כמה שיותר לתמוונה חדה וטובה, ומעבד תמונה שככל שהוא חזק יותר נקבל תמונה טובה יותר.
השלכה נוספת של המעבר לטלוויזיות דיגיטליות בעלות מנגנון עיבוד משלהן הוא הטלוויזיות החכמות. לאחר שילוב יכולות העיבוד במסכים, גילו לפתע היצרניות כי בכוחן להפוך את הטלוויזיות לאינטראקטיביות יותר, בדומה למחשבים, שצברו יותר ויותר פופולאריות, לעתים על חשבון הטלוויזיה. לכן, החלו לנצל את המעבדים המובנים להרצת אפליקציות המוסיפות חוויות שונות לצפייה בטלוויזיה. בנקודה זו, מתגאה בש, סמסונג מובילה את המגמה, והטלוויזיות החכמות שלה תומכות במספר הרב ביותר של אפליקציות (כ-600, כולל כמה עשרות ישראליות).
אך המירוץ של השנים האחרונות, שכאמור היה אינטנסיבי במיוחד, הביא את היצרניות לירות לכיוונים שונים, שלא תמיד הצליחו. אחת הטכנולוגיות שכשלו בגדול היא התלת-ממד, שהציעה לצופים את היכולת לצפות בסרטים המצולמים באופן מיוחד המאפשר יצירת אשלייה של מציאות תלת-ממדית על גבי המסך הדו-ממדי, כגון הסרט שובר הקופות אווטאר. הנחת היסוד היתה שהציבור רוצה חוויה אמתית כמה שיותר, אסקפיסטית כמה שיותר. אך הצורך במשקפיים מיוחדים ומסורבלים לצפייה בתכנים מסוג זה, כמו גם איכותם הנמוכה מזו של תכנים רגילים ומיעוטם, גרמה לכך שטלוויזיות התלת-ממד נשארו ברובן במחסנים.
טכנולוגיה נוספת שלא צלחה עד כה היא שליטה באמצעות מחוות. בעקבות השקת קונסולת המשחקים Wii של נינטנדו בעשור הקודם, גילתה התעשייה כלי שליטה חדש – שלטים מבוססי תנועה. כך, במקום ללחוץ על כפתור לביצוע פעולה כלשהיא בטלוויזיה, ניתן להעביר ערוץ בהזזת השלט לאחד הצדדים או לשנות את עצמת השמע בתנועות מטה או מעלה. בהמשך, עם השקת הקינקט של מיקרוסופט, המאפשר למשתמשים לשלוט על הטלוויזיה בתנועות גוף ודיבור מול מצלמה ומיקרופון הממוקמים מעל או מתחת למסך, ניסו חברות לשלב בטלוויזיות אפשרויות שליטה מסוג זה. עם זאת, נכון להיום, הציבור אינו ממהר לאמץ את השיטה. "לפעמים הטכנולוגיה עדיין לא בשלה", אומר בש, ומדגיש כי בניגוד לתלת-ממד, כאן "זה לא עניין של כישלון, אלא עניין של התאמה". לדבריו, ברגע שהטכנולוגיה תהיה יעילה מספיק לשליטה מלאה על הטלוויזיה, צפויים המשתמשים לקבל אותה בזרועות פתוחות – תרתי משמע.
צופים מכורים
הצפייה בטלוויזיה היא לא רק דרך להעברת זמן. לפי מאות מחקרים שנערכו במשך השנים, לצפייה בטלוויזיה השלכות מרחיקות לכת על כל אחד מאיתנו לחוד ועל כולנו יחד. בין הרעות החולות שנתלו במסך הקטן ניתן למנות פגיעה בבריאות בשל עידוד הישיבה הממושכת וחסרת התנועה, עידוד אלימות בשל ריבוי התכנים האלימים, עידוד צריכה בלתי מבוקרת בשל הפרסום הרב ועוד. בעקבות כך הוחלו במדינות שונות תקנות שנועדו להגן על הציבור, ביניהן הגבלות על שעות השידור של תכנים הכוללים אלימות פיזית או מילולית ותכנים מיניים, סימון הגבלת גיל צפייה על תוכניות כאלו והגבלה על פרסום בשעות הצפייה של ילדים.
למרות כל זאת, העם בישראל אוהב את הטלוויזיה שלו. נתוני מכירות הטלוויזיה בישראל, מספר בש, עומדים על כחצי מיליון יחידות בשנה, שמשמעותם לפי נתוני הלמ"ס טלוויזיה חדשה בכל משק בית כל 4 שנים בממוצע. לפי נתונים שפורסמו בשנת 2011, ישראלי ממוצע מבלה מול הטלוויזיה 232 דקות ביום, שהן קרוב ל-4 שעות צפייה – זמן ארוך יותר משהוא מקדיש לכל פעולה אחרת למעט עבודה ושינה. נתון זה ממקם את ישראל במקום השלישי בעולם בהתמכרות לטלוויזיה, אחרי אזרחי ארה"ב ובריטניה.
בקרב הילדים הישראלים המצב גרוע אף יותר – בשנת 2010 פרסמה המועצה הלאומית לשלום הילד נתונים לפיהם כשני שלישים מהילדים בגילאי 6-12 מבלים לפחות 5 שעות מול הטלוויזיה בשנה שעברה
פרסם ארגון הבריאות העולמי נתון שונה מעט, לפיו כ-36% מבני ה-11-15 בישראל מבלים למעלה מ-4 שעות ביות מול הטלוויזיה – נתון שהעניק להם את המקום השני בעולם, בהפרש קטן אחרי ארמניה.
כתשובה לנתונים אלה ואחרים פתח לפני כשנה דרור רשף קבוצת פייסבוק בשם "מכבים את הטלוויזיה". בראיון טלפוני אומר רשף כי הסיבה ליוזמה היתה "לתת תמיכה למשפחות שחושבות על הוצאת הטלוויזיה מהבית, שידעו שהן לא לבד", כמו גם כדי לפנות את שעות הצפייה הרבות "לדברים מועילים יותר, כגון לימוד, התארגנות קהילתית ופוליטית" ועוד. רשף מדגיש כי הטלוויזיה משמשת כיום כשופר של קבוצה ריכוזית ומציגה רק את עמדתה, תוך עידוד צריכה בלתי מבוקרת ואינטרסים נוספים של בעלי ההון המממנים את הפקת התוכן. לדבריו, "הרשתות החברתיות הופכות הפצת מידע להרבה יותר קל, ואינן כוללות את המסננת הזו". לדעתו, בשנים האחרונות החל שינוי בהרגלי הצריכה התקשורתית בזכות האינטרנט, ובשנים הקרובות ישתנה דפוס צריכת הטלוויזיה למתכונת חדשה, המבוססת על צפייה מותאמת אישית".