כל מה שהיה צריך כדי ליצור טלפונים סלולריים היה קיים כבר בשנות ה-40, ולמרות זאת הם הגיעו בפועל רק בסוף שנות ה-80. האשם בכך, לפי תומס ווינסלו האזלט, מרצה לכלכלה באוניברסיטת קלמסון שבדרום קרוליינה, הוא משרד התקשורת האמריקאי.
במאמר שפורסם באתר מגזין Reason לקראת גיליון יולי, טוען האזלט כי במשך שנים מנעה נציבות התקשורת האמריקאית (FCC), המקבילה למשרד התקשורת.
בהתחלה נראה דווקא שהנציבות בעד הרעיון של רשתות סלולריות: ב-1945 היה זה ג'יי.קיי ג'ט, ראש נציבות התקשורת הפדרלית (כלומר: שר התקשורת), שהציג את הרעיון לראשונה לציבור האמריקאי בעיתון Saturday Evening Post. הוא כתב אז כי תהליך הנפקת רישיונות להפעלת שירות כזה "לא יהיה קשה" וכי ייקח כמה חודשים בלבד.
אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. שנה לאחר ההכרזה הדרמטית של ג'ט, החל לפעול בארה"ב שירות טלפונים ניידים - אלא שהשירות הזה לא היה סלולרי. במקום זה, הטלפונים הניידים הראשונים היו למעשה מכשירי קשר - מקלטים/משדרים ענקיים, שתפסו את כל תא המטען של טנדר ממוצע, ותקשרו ישירות אחד עם השני, ללא אנטנות מרכזיות לתיווך.
השירות הזה אמנם היה סנונית ראשונה של יכולת תקשורת ניידת, אך היו לו חסרונות רבים: כאמור, המכשירים היו גדולים ומסורבלים, בגלל הצורך באנטנות וסוללות ענקיות למשדרים ארוכי-הטווח; שירות מכשירי הקשר יכול היה להכיל רק כמה עשרות שיחות במקביל - היו לו 44 ערוצים בכל אזור, כך שאם התבצעו 44 שיחות בעיר מסוימת - לא ניתן היה להתחיל שיחה נוספת, וב-1976 יכולה היתה ספקית התקשורת Bell לשרת רק 545 מכשירים כאלה במקביל בעיר כלשהי; וכמובן שלא ניתן היה לבצע שיחות בין ערים, אלא רק בין טלפונים הנמצאים באותה עיר ומסוגלים לקלוט אחד את השני.
זאת לעומת הטכנולוגיה הסלולרית, שמתבססת על אנטנות מקומיות שמחלקות בין אזורים שונים ומתווכות בין מכשירי הקצה (הטלפונים). האנטנות הללו מאפשרות להקטין את המכשירים, משום שהם כבר לא צריכים לשדר את כל המרחק עד למכשיר היעד, אלא רק עד לאנטנה הקרובה, מה שחוסך את האנטנה והסוללה הענקיות; הן מאפשרות גם שיחות בין מכשירים שנמצאים בערים שונות, בזכות הרשת שמקשרת בין האנטנות; וכמובן שהן מאפשרות לשרת הרבה יותר טלפונים במקביל, בזכות העובדה שטלפון שתופס תדר תופס אותו רק בתא המצומצם בו הוא נמצא, ולא בכל העיר או המדינה.
אך במהלך השנים, נמנעה הנציבות מהקצבת תדרים לצורך הקמת רשתות סלולריות. כך, לדוגמה, ב-1949 הוקצבו 59.2% מהתדרים הרלוונטיים לטלוויזיה, ורק 4.7% לסלולר. החלוקה הלא הגיונית הזו המשיכה במשך שנים, למרות ששידורי הטלוויזיה בארה"ב מעולם לא מילאו את כל טווח התדרים שהוקצה להם. זאת משום שהערוצים וחברות הטלפון הנייד (כלומר: מכשירי הקשר) חששו שרשתות סלולר יפגעו בעסקיהם.
גם מוטורולה, שסיפקה לכל אותן חברות ציוד שידור בסכומים אסטרונומיים, הפעילה לחץ למניעת הקצאת תדרים לרשתות סלולר, מחשש שיפגעו במכירות האנטנות שלה - מה שנראה היום מגוחך, לאור העובדה שבסופו של דבר היתה החברה במשך כ-20 שנה אחת משתי השליטות המוחלטות של התחום. בזמן שמרטין קופר, סגן נשיא מוטורולה, ביצע את שיחת הסלולר הראשונה בעולם (וגם הוא סבר שמדובר בתחום נישתי), עשתה החברה שלו מאמצים כבירים כדי למנוע הקמת רשתות סלולריות.
כבר ב-1947 ביקשה AT&T לפתח שירות טלפון סלולרי - אבל ה-FCC דחתה את הרעיון, משום שתדרי הרדיו דרושים ל"שירותים שטבעם אינו נוחות או יוקרה". כשהחברה הגישה בקשה חוזרת בשנת 1958, לקח לנציבות עשור שלם להחזיר לה תשובה. רק ב-1970 הביעה הנציבות הסכמה להקצאה תדרים - ולקח לה עוד 12 שנה להקצות אותם, בשל מאבקים משפטיים.
לבסוף, ב-1982 הקציבה הנציבות תדרי רדיו להפעלת שירות טלפון סלולרי, אך רק ב-1989 נתנה רישיונות ראשונים להפעלת שירות כזה.
מרגע זה התפתחו שירותי הסלולר במהירות: בניגוד לתחזית של חברת מקינזי שהוערכה לבקשת AT&T ב-1980, כמות מנויי הסלולר בארה"ב בשנת 2000 לא הגיע ל-900,000 - אלא ל-109 מיליון, יותר מפי 100. האזלט אומר כי המספרים האלה הם הוכחה לכך שהגורמים השונים בשוק התקשורת האמריקאי באותן שנים לקו בקוצר ראות, ונכשלו בהבנה כי הטכנולוגיה הסלולרית תשנה את העולם ולא תישאר נישתית.