אנשי המאה העשרים ואחת מאמינים בקדמה, ולכן לרובנו זה ברור מאליו שככל שהזמן עובר מצבו של האדם רק משתבח. בדורות הקודמים חיסלנו את המגיפות והמצאנו את הסופרמרקט והאינטרנט ומשחת השיניים; בדורות הבאים כבר ננצח את הסרטן והזקנה ונגור על הירח. אבל יש עוד כמה דרכים מעניינות להסתכל על מהלך הזמן. למשל: אם הייתם איכרים מסכנים בתחילת ימי הביניים, חיים בחושות ואוכלים בוץ, הייתם מסתכלים על החורבות המפוארות של ימי הביניים ואומרים, כמו אצלנו במסכת שבת דף קיב: "אִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי מַלְאָכִים, אָנוּ בְּנֵי אֲנָשִׁים, וְאִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי אֲנָשִׁים, אָנוּ כַּחֲמוֹרִים".
ויש עוד גישה, שהייתה מקובלת מאוד על היוונים בתקופה הקלאסית: אם בכל שנה יש קיץ, סתיו, חורף ואביב במחזורים בלתי משתנים, גם הזמן הוא כזה: מחזור אינסופי, שבו אותם דברים חוזרים על עצמם, בווריאציות שונות, שוב... ושוב... ושוב.
בטור הלפני קודם שלי עסקתי במכתב השרשרת הראשון, שהיה לפני משהו כמו 500 שנה. אחד הטוקבקיסטים אמר, "אולי תדבר על האם היה אינטרנט בימי הביניים". אז הנה: זה לא בדיוק שבימי הביניים היה משהו כמו האינטרנט, אלא שהאינטרנט בנוי משהו כמו ימי הביניים. ואני לא מתכוון לאתרי ה"ימי ביניים בבגדי עור ושוטים" שהעורך שלי אוהב לגלוש בהם. האינטרנט בנוי כמו ימי הביניים. אה, ואם אנחנו כבר בנושא הזה, הטלפון שלכם בנוי כמו האימפריה הרומית.
הרומאים המציאו את הטלפון...
בשלב מסוים בהיסטוריה הרומאים, פעם סתם עיר קטנה במערב איטליה, מצאו את עצמם שולטים על האיפריה הגדולה ביותר שהייתה לכל עם לפניהם. והם גילו מהר מאוד שמי שרוצה להחזיק אימפריה חייב שירות דואר יעיל. במיוחד כשאין טלפונים. אימפריות טובות בדרך כלל מנוהלות בצורה היררכית ובירוקרטית. יש מרכז, שם יושב הקיסר, והוא או אנשים מטעמו שולחים פקודות והוראות לכל חלקי המדינה. לרוב האימפריות בתקופה הפרה מודרנית הייתה מערכת דואר יעילה. לאימפריות טובות היה דואר מעולה.
המוטו של שירות הדואר האמריקני הוא "לא השלג, לא הגשם ולא אפלת הליל יסיט את השליחים הללו ממסלולם". ובכן – מי שאמר את זה במקור היה הרודוטוס, ההיסטוריון הראשון, יווני שחי במאה החמישית לפנה"ס, והציטוט הזה הוא תיאור של מערכת הדואר הפרסית שפעלה במאה השישית לפני הספירה. די מגניב.
אז איך דואר עובד? מישהו כותב מכתב ומכניס אותו לתיבת דואר. מישהו אחר אוסף את המכתבים האלה ומביא אותם לסניף מרכזי, שם הם ממוינים לפי יעד ונארזים בחבילה, שנשלחת במסלול קבוע לסניף המקומי של אותו יעד, שם היא מחולקת לנמענים. ככה זה עבד אז, ככה זה עובד גם היום.
ברומא היתה קיימת תשתית מדהימה של דרכים ותחנות דואר. שליחים, עובדי האימפריה, היו אוספים ונעים על דרך הדואר הקיסרית בין תחנות דואר שהיו פזורות לכל אורך האימפריה. שם היו מרעננים סוסים (או מחליפים שליח), ומשיכים לתחנה הבאה. המסלולים היו קבועים, ורק שליחי דואר יכלו לנסוע בהם. כמה טוב זה עבד? בוא נראה – במונחים של היום, זה היה לא מהיר במיוחד. למכתב שנשלח מרומא היה לוקח משהו כמו חודשיים לעבור את 5,113 הק"מ עד לאלכסנדריה במצרים.
למי שמבין קצת בתקשורת הסיפור הזה מזכיר את איך שעובד הטלפון שלנו.
נגיד שאתם רוצים לחייג לדודה בלומה בניו יורק. אתם מחייגים את המספר של דודה בלומה. החיוג מגיע אל המרכזיה. לפי המספר, המרכזיה יודעת להפנות אתכם דרך מרכזיות מחוזיות, ארציות ובין לאומיות אל הדודה שלכם. המרכזיה יוצרת מעגל – ערוץ נפרד, קצת כמו הנתיב הקבוע מסניף הדואר המרכזי לאיזורי ומשם לבית שלכם. ככה זה עבד מהרגע שבו המציאו את מערכת הטלגרף ועד לפני כמה שנים. עוד נחזור לעניין הזה. אבל בינתיים האימפריה הרומית קרסה.
...והאדונים הפיאודלים המציאו את האינטרנט
מערכת הכבישים של האימפריה הרומית הייתה פלא תרבותי וטכנולוגי. הרומאים אמרו שבתולה יכלה ללכת בין לונדון לקונסנטינופל עם כד זהב על ראשה, ולא תומתה ולא כספה יאבדו לה. כשיש לך מערכת כזאת היא עולה למישהו הרבה מאוד כסף. מישהו צריך לתחזק את הדרכים, לארגן סוסים ולשלם לשליחים. אז מה קורה כשמפסיקים לשלם את המשכורות? סוגרים את הבסטה?
כן. סוגרים. מתישהו בסוף המאה החמישית לספירה סדרה של משברים כלכליים, הנהגתיים וצבאיים חיסלה את האימפריה הרומית, וזאת הפסיקה להתקיים. וכך במשך לא מעט זמן, אלף ומשהו שנה, לא היה מישהו שאחראי לדואר. בימי הביניים הדבר האחרון שעניין אנשים היה לדאוג לתחנות דואר מסודרות שיוכלו להעביר מסרים מרומא לאלכסנדריה, גם בגלל שהם היו עסוקים מדי בלמצוא איך להאכיל את עצמם, וגם בגלל שלא ממש היה צורך בזה, כי רוב החיים של רוב האנשים היו הכפר שמסביבם ולא הרבה יותר. האיכר הממוצע בימי הביניים המוקדמים לא יצא מהאחוזה שבה הוא חי אף פעם. תשכחו מטיול לחו"ל מדי פעם. במונחים של היום, זה אומר שתושב עפולה מעולם לא הרחיק לכת עד נצרת.
פתאום, במקום מדינה אחת שמשתרעת מבריטניה לירדן, אירופה היתה מלאה באלפי אלפי נחלות קטנות, שנוהלו באופן עצמאי או חצי עצמאי רופף. אף אחד לא תיחזק את מערכת הכבישים והגשרים האדירה של האימפריה הרומית, ורובה קרסה, נקברה תחת חולות הזמן ונעלמה. הדרכים שנשארו שרצו שודדים – כי לא היה אף אחד שישמור על הדרכים האלו.
אבל בכל זאת, מדי פעם אנשים היו צריכים לשלוח מכתבים – סוחרים המשיכו לסחור, אדונים פיאודלים היו צריכים לריב אחד עם השני, אצילים המשיכו לטייל בעולם. איך בכל זאת הועברו מכתבים בימי הביניים? למרבה הפלא, הצורה שבה שלחו מכתבים בימי הביניים דומה להפליא לצורה שבה האינטרנט עובד.
כשמידע נשלח דרך רשת תקשורת הוא מחולק להמון המון חתיכות קטנות שנקראות packets, או חבילות. הכתבה הזאת למשל חולקה לטריליון חבילות שונות ונשלחה מהשרתים המקרטעים שלmako אל המחשב שלכם, שהרכיב אותה מחדש כמו פאזל. בדרך שבה האינטרנט עובדת, כל חבילה מקבלת כתובת יעד אבל לא מסלול. בניגוד לשיחת טלפון, שבה כל השיחה זרמה דרך אותו נתיב, כל חבילה יכולה לעבור נתיב אחר לחלוטין. וזה בדיוק מה שקרה בימי הביניים.
פיליפ שולח מכתב, ומואיז גם
קחו את פיליפ, איש דמיוני תושב בלונדון של המאה הארבע עשרה, שרוצה לשלוח מכתב לבן שלו שמוליק, שלומד רפואה באוניברסיטה פדובה באיטליה. אם פיליפ הצליח בדיוק ליפול על פראייר שנוסע מלונדון לפדובה הוא ייתן לו את המכתב, ואם הפראייר ישרוד את המסע לאיטליה, כמה חודשים אחר כך שמוליק יידע שאבא שלו מוסר לו ד"ש. אבל אם אין בנמצא מישהו שמגיע עד לשם? כמו בכל טרמפיאדה, פיליפ יחפש מישהו שיוצא לכיוון הכללי של איטליה או אפילו רק יחצה את התעלה לאירופה. מבירורים, פיליפ מגלה שמואיז, סוחר צרפתי, בדיוק יוצא מחר בערב למרסיי פיליפ מוסר את המכתב למואיז. כשמואיז מגיע למרסיי, הוא יחפש מישהו שממשיך מזרחה – גם אם לא כל הדרך – וימסור לו את המכתב. יכול להיות שמזלו של מאויז ישחק לו והוא ימצא מישהו שמגיע עד פדובה, יכול להיות שהוא רק ימצא מישהו שיקח את המכתב עד פריז, ומשם הוא יחליף עוד כמה ידיים, עד שיגיע (או לא) ליעדו.
חבילת המידע שמרכיבה את המשפט הזאת יוצאת מהשרת שמאחסן את mako בפתח תקווה לכיוון הבית שלכם בחיפה. היא עוברת דרך שורה של נתבים, שהם המקבילה הטכנולוגית למישהו שנותן לך הוראות הגעה באמצע עיר שאתה לא מכיר. כל נתב כזה מכוון את חבילה לכיוון הכללי ולא בדיוק למחשב שלכם – בדיוק כמו כל בנאדם שנתן לכם הוראות הגעה בסגנון "תמשיך עד הרמזור השלישי, פנה ימינה ותשאל עוד פעם". הנתיב הזה יכול להיות שונה כל פעם, כי לכל נתב יש דעה קצת אחרת לגבי איך צריך לנסוע, וכל פעם המצב בכביש קצת משתנה. בצורה הזאת, אם יש מכשול או פקק איפשהו בכביש, החבילה יכולה לעקוף אותו. הסיבה שהאינטרנט בנוי ככה הוא שזו אמורה להיות רשת תקשורת מבוזרת – כזו שאם יפציצו חלק ממנה, היא תמשיך לעבוד. בדיוק כמו רשת הכבישים והדרכים בימי הביניים, שכל חלק ממנה פגיע ושורץ סכנות, אבל המטיילים בה מצליחים להגיע ממקום למקום. מדי פעם.
או במילים אחרות: האינטרנט היא בעצם עוד גלגול של תקשורת מימי הביניים. מה שעוד יותר מעניין הוא שבעשר השנים האחרונות גם שיחות הטלפון התחילו לעבור דרך תקשורת רשתית, אינטרנטית. האימפריות המתוכננות הופכות לקצת יותר ימי ביניים מבולגנים. ככה שאולי ההסתכלות שלנו על העתיד בצורה ליניארית היא שגויה. אולי בכל זאת העולם עובד במחזורים.