העיסוק ב"מה היה קורה אם" הוא כיף לאללה. מה היה קורה אם רבין היה לובש את אפוד המגן בהפגנה ההיא. מה היה קורה אם הדרום היה מנצח במלחמת האזרחים. מה היה קורה אם לא היו תופסים אותי עם כל הפורנו הזה במשרד. שאלות מעניינות. קוראים לזה היסטוריה אלטרנטיבית, ואנשים עוסקים בזה כבר אלפיים שנה.
הראשון שהעלה את השאלות האלו היה היסטוריון עתיק לאללה בשם טיטוס ליוויוס. ליוויוס היה רומאי, שכתב את תולדות רומא מייסוד העיר ועד ימיו. בשלב מסויים ביצירה שלו הוא משחק במשחק החביב על חנונים ברחבי תבל: מי מנצח את מי. האם ג'ק באוור מנצח את בטמן? או במקרה של ליוויוס – מה היה קורה אם אלכסנדר מוקדון לא היה מת מוות טבעי בדמי ימיו, אלא ממשיך מערבה ומתעמת עם הרומאים, שאז עוד היו יחסית קטנים. מי היה מנצח? אלכסנדר או הרומאים? ליוויוס, מעט משוחד, היה בטוח שהרומאים. אבל מבלי לדעת, הוא התחיל מסורת מפוארת של שאלות "מה היה קורה אם" בהיסטוריה.
רוב השאלות הללו מרוכזות במרחב הפוליטי-צבאי. מה היה קורה אם הנאצים היו מנצחים במלחמת העולם השניה (כנראה לא היתם קוראים את הכתבה הזאת עכשיו), למשל. אבל גם לטכנולוגיה יש היסטוריה. פיתוחים טכנולוגים שמבחינתנו הם מובנים מאליהם היו יכולים לא להיות קיימים - או להיות מוחלפים במשהו אחר לגמרי - אם מישהו היה מקבל החלטה שונה לפני כמה שנים.
חייו ומותו של מקרר הגז
לילה. שקט. כל הילדים ישנים. רק שמשון, יובב, והזמזום של המקרר נשמעים. הזמזום הזה הוא חלק כל כך נוכח בחיים שלנו, שאנחנו בקושי שמים לב שהוא שם. כמו רעש התנועה בעיר, שלא מודעים אליו עד שיוצאים למכתש רמון. אבל גם ביום כיפור, כשהתנועה נפסקת ואנחנו מגלים סוג חדש של שקט, הזמזום של המקרר שם.
אבל הוא לא תמיד היה שם.
שנות העשרים משתוללות. בכל העולם רוקדים צ'רלסטון ובארצות הברית אסור לשתות אלכוהול. קוקאין, דרך אגב, עדיין חוקי. לחצי מהאנשים באמריקה יש בבית קופסת קרח – מקרר שמקרר את המזון על ידי כך שדוחפים לו בלוקים של קרח. לחצי השני יש מרתף תת קרקעי וקלקול קיבה. פתאום יוצאים להם לשוק המקררים הביתיים, ומחוללים מהפכה.
לשוק הוצגו שני סוגי מקררים: אחד עם זמזום, והשני בלי. זה בלי הזמזום היה מקרר גז. הוא עבד על עקרון של ספיגת גז מצנן, לא היו בו חלקים נעים (ולכן מעט מאוד תקלות), ושום דבר לא זמזם בו. הוא גם כמעט שלא התקלקל וכמובן שלא צרך חשמל. מקרר חשמלי, לעומת זאת, משתמש במדחס שמופעל במנוע חשמלי, כדי לדחוס גזים מצננים. המדחס הזה מזמזם כמו מניאק, צורך המון חשמל, ומלא בחלקים זזים שמתקלקלים וצריך להחליף.
אז למה אנחנו לא חיים בעולם שכולו טוב, עולם נטול זמזום? ובכן, כמו שעדיף להיות בריא ועשיר על עני וחולה, כך גם עדיף להיות חברה גדולה ועשירה, מאשר חברה קטנה וענייה. לגנ'רל אלקטריק, חברה גדולה ועשירה, היה חשוב לייצר דווקא את המקררים החשמליים. למה? כי מקרר חשמלי דרש ממך להתחבר לרשת החשמל, ואם כבר עשית את זה, למה שלא תקנה עוד מוצרים חשמליים של ג'נרל אלקטריק?
כך קיבלנו מוצר רועש, מתקלקל וצורך חשמל, במקום מציאות אלטרנטיבית בה היה לכם בית שקט עם חשבון חשמל קטן ומקרר שלא מתקלקל.
געגועיי לצפלין
ב-6 במאי, 1937, התרחש מה שאפשר להגדיר בתור "אסון התאומים של שנות השלושים". ספינת האוויר "הינדנברג", עלתה בלהבות אל מול קהל צופים, מצלמת קולנוע, וקריין נסער שצעק “The humanity!”" .הצמרמורת שהעולם הרגיש ב-2001 כשמטוסי המחבלים התרסקו לתוך גורדי השחקים בניו-יורק היתה עצומה, אבל החושים של כולנו כבר הוכהו מעשרות אם לא מאות פיצוצים הקולנועיים שראינו עד ה-11 בספטמבר. בשנות השלושים, אף אחד בעולם עוד לא ראה פיצוצים כאלה. 36 ההרוגים (מתוך 61 הנוסעים) באסון ההינדנברג הכניסו את כולם להלם.
עד הפיצוץ של ההידנברג צפלינים היו דרך לגיטימית להגיע ממקום למקום. אמנם הצורה הלא-כל-כך-אווירודינמית שלהם הגבילה את המהירות שלהם, אבל בשטח הנוסעים היה המון מקום, ולכן הטיסה בספינת אוויר הזכירה פחות את חיקוי-הסרדינים של חווית המטוסים היום, ויותר שיט בספינה, רק באוויר.
כל זה נגמר ב-37. אף אחד לא נסע יותר בצפלינים. אף אחד לא חשב על להשקיע משאבים בלפתח צפלינים מהירים יותר או גדולים יותר, למרות שמדובר בדרך נעימה וזולה במשאבים, באופן יחסי, לשנע אנשים. הצפלינים נשארו בעיקר כפלטפורמה לפרסום, מטאורולוגיה ומודיעין. דווקא היום כל מני חברות נזכרות שיש משהו די מגניב בזה שכלי הטיס עצמו קל מהאוויר, ומתחילות לשפר את הצפלינים בכל מני דרכים, אבל בפיגור של חמישים שנה אל מול תעשיית המטוסים.
בעולם אלטרנטיבי: העולם היה מקום איטי אך נעים יותר. טיסה לניו יורק היתה אולי לוקחת קצת יותר זמן (בערך 20 שעות), אבל במקום להעביר אותה בצינור צר, היינו מעבירים אותה באולם רחב ידיים, עם קבינות שינה נוחות, בר, שולחן סנוקר וכולי. או לחילופין – היינו יכולים לבנות ספינות מטען מרחפות שלא מבזבזות המון דלק רק על להשאר באוויר.
המריחואנה שכמעט הביאה לשלום עולמי
צמח הקנביס, שממנו סטלני תל אביב מקבלים את החום והירוק שלהם, הוא אחד הצמחים השימושיים ביותר שצומחים על הכוכב שלנו. אפשר לעשות ממנו הכל. מהקנביס, או בשמו התעשייתי המפ (או Hemp), אפשר להכין מזון, נייר, מוצרי טקסטיל, נעליים, חבלים, בדים, שמן, דלק ועוד מיליון דברים. הנרי פורד הצליח להניע את המכונית שלו מדלק שהופק מקנביס. הוא צומח מהר (בניגוד לעצים, שמהם מכינים נייר), ובגלל שהוא צמח, כל התהליכים האלה בעצם מייצרים חמצן, מקטינים את חתימת הפחמן, ועושים את אל גור שמח. יש שני זנים של קנביס: תעשייתי וזה שעושה לכם שמח. מהתעשייתי אי אפשר להתמסטל. מהשמח אי אפשר להפיק טקסטיל.
אז רגע – אם כל זה נכון, למה לא מגדלים את צמח הפלא הזה ונמלטים מהתלות בנפט?
בני אדם מגדלים קנביס בערך עשרת אלפים שנה – כולל סטלנים ידועים כג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ובנג'מין פרנקלין, שאפילו המציא מכונה לייצור נייר מקנביס. המגמה הזאת נמשכה עד שנות השלושים של המאה הקודמת: מותר היה אז לגדל קנביס לשימוש תעשייתי בכל העולם, אבל גם אז אסור היה לעשן אותו. ואז הגיעה חברת הכימיקלים דופונט, ואיתה איל העיתונות האמריקאי וויליאם הרסט.
מעבר לעיתונים, להרסט גם היו לא מעט אינטרסים בתעשיית העץ, שממנו מייצרים נייר. ודופונט – דופונט סיפקו חלק גדול מהכימיקלים שנדרשים כדי להפוך את העצים לנייר. שניהם ידעו שייצור יעיל של נייר מקנביס יגרום להם נזקים קשים ביותר. כאן התחיל מסע רדיפה מטורף נגד מריחואנה והשפעותיה הקטלניות – הרסט דרך רשת העיתונים שלו, ודופונט באמצעות לוביסטים ומקורבים בעמדות מפתח, כדי לקדם חקיקה אגרסיבית נגד גידול קנביס. וזה עבד. הבהלה הובילה לחקיקת חוק מיסוי המריחואנה ב-1937, מיסוי שהיה כל כך אגרסיבי שפשוט לא היה משתלם לגדל קנביס באופן חוקי.
תעשיית תוצרי הקנביס מתה, ואנחנו הפסדנו את כל הדברים הטובים שאפשר להפיק מהצמח הזה. בעולם אלטרנטיבי: יערות גשם לא היו נכרתים כדי לייצר נייר, יצרניות נפט לא היו מחזיקות את העולם בביצים, הרבה פחות זיהום מחומרים כימיים, וכנראה גם שלום עולמי.
בקפסולה הבאה: איך מדינת ישראל הצילה את העולם (בערך) בלי שום כלי נשק, ואיך משרד משנות השבעים מגביל את היכולת שלנו לחשוב מחוץ לקופסה.