העימות הנשיאותי - במספרים:
2 עימותים נשיאותיים עד כה ומנצח בולט עדיין אין.
7 שניות מתחילת העימות עד שנהגו צמד המילים great depression (על ידי אובמה כמובן).
80 אזרחים בלתי מחוייבים השתתפו בהכנת השאלות, את כולם מעניין נושא אחד, שעד לפני
12 יום, לא עניין את האזרח הקטן כמו היום ובמרכז הסיוטים של מקיין. "זאת הכלכלה, טמבל", אמר ביל קלינטון ב 92'. כשהיה בן 46, שנה צעיר מברק אובמה.
1 מועמד בולט וכריזמטי, אמין, בוטח, בקיא והמרשים ביותר עד כה מבין כל שלושת העימותים שנראו - טום ברוקאו, המנחה המיתולוגי של NBC הלילה בטנסי.
60 דקות עד ששמו של בן לאדן הוזכר. שני שליש מהזמן הוקדש לכלכלה.
8 אחוז יתרון נתנו רוב הסקרים למועמד הדמוקרטי בוקר העימות ו-
20 אלף צופים אתמול במדיסון סקוור גארדן בניו יורק מחאו כפיים כשמדונה הודיעה ששרה פיילין לא מוזמנת למסיבה שלה, ולמרות זאת יש עוד
4 שבועות עד הבחירות – התמונה עוד יכולה להשתנות כמה פעמים
(והמספר הנוסף: אחוזי הרייטינג של מחר?)
זה היה אמור לקרות הלילה. כולם הבטיחו שסופסוף זה עומד להתרחש, זה יקרה. הכפפות יוסרו, הסכינים יינעצו, ובסוף רק אחד יישאר לעמוד אחרון. איך זה נגמר? אף אחד לא ממש שם לב, כבר בחצי הדרך.
ההבטחה היחידה שמקיין קיים הלילה הייתה, מבחינתו, הניסיון להסיט את נושא הדיון מהמשבר הכלכלי לנושאים כלליים, פנים וחוץ. ההבטחה היותר ממרומזת להפשיל שרוולים, קויימה רק באופן חלקי. בקושי שרוול הופשל.
אובמה שמר שוב בעקביות על הטון הממלכתי - עדיין לא נשיאותי, המכובד, כלפי יריבו, כשזה התייחס אליו, מעט יותר מאשר במפגש הקודם של השניים, בזלזול מופגן כשכינה אותו "that one". אובמה, לעומתו, עדיין התייחס אל הסנאטור מאריזונה בתור מר מקיין. גם הפעם הוא נטה להסכים עם עמיתו שמצידו השתמש בסם ההרדמה המוכר, התחמקות מתשובות וחזרה על משפטים מכובסים. הסיסמאות המוכרות חזרו גם היום. אצל מקיין, זה אובמה שמתכוון לשבת לשולחן עם אירן – המכנה את ישראל 'גופה מצחינה' – ללא תנאים מוקדמים. אובמה מצידו משחזר את סיפורו האישי הכל- אמריקאי.
מהמפגשים הקודמים למדנו שלא קל לקבוע מי זכה. וגם אם לכאורה נדמה שיש מנצח, לפתע מגלים שזה נרשם כתיקו. או ניצחון טכני בלבד. ברק נראה כמו תלמיד חרוץ, שקדן אך עדיין מתאמץ. מקיין אולי לא יודע את כל התשובות, אבל מצליח להסוות את הפער בעזרת היכולת שלו להתעלם ולבטל את יריבו המלומד והפייסני.
הפרומו: הפעם היה זה ה"פורמט" שמכרו לנו בתור פוטנציאל להתססה במפגש. "אסיפת העם" עם איזה ניחוח דמוקרטי קלאסי. דיברו על אלמנט של הפתעה, משהו קצת יותר מגוון ואותנטי. את הקרב הקודם ניסו לעורר, בעזרת מה שעכשיו נראה יותר כספין, הפרט השולי שהתגלה יממה לפני העימות. העובדה שהמנחה (של המועמדים לסגני הנשיאים) נוטה באופן מוצהר למחנה אובמה. אם מישהו עוד פקפק בגודל ההבטחה של שרה פיילין לערב טלוויזיוני מוצלח. המפגש שחשבנו לפני חמישה ימים שהיה מאכזב, אחרי היום כבר נראה מרתק.
נותר רק לקוות, שביום רביעי הבא, במפגש האחרון, נקבל עימות חזיתי. כי היום בתום 88 דקות, כשהגיעו לשאלה האחרונה חביבה, על ישראל, כל הצופים בפלורידה כבר נרדמו מזמן.