שמונים שנה אחרי שחמקה מהנאצים כשהייתה בת 10 בלבד, בקהילה היהודית במריופול שבאוקראינה מדווחים שוונדה סמיונובנה אובידקובה, בת 91, הלכה החודש לעולמה כשהיא מסתררת במרתף של חנות מאש הרוסים. את ימיה האחרונים העבירה אובידקובה בעודה שוכבת גוססת וקופאת מקור, וכשהיא מתחננת למים ולא יכולה לעמוד על רגליה, ביקשה אובידקובה, לדעת רק דבר אחד – "למה זה קורה?"
"לאמא לא הגיע למות מוות כזה", אמרה בדמעות לריסה, ביתה של אובידקובה. מאז שהחלה הפלישה, היא התבוננה בחוסר אונים באימה שהלכה ודעכה. היא נשארה לצידה עד הרגע האחרון. אחרי שנפטרה, לריסה ובעלה סיכנו את חייהם כדי לקבור את וונדה. את הבור שבו נקברה הם חפרו תחת הפגזות בלתי פוסקות בגן ציבורי.
"כל מריופול הפכה לבית קברות", אמר הרב מנדל כהן, איש חב"ד בעיר. הוא סיפר שאובידקובה ומשפחתה היו חברים פעילים בקהילה היהודית המקומית. "וונדה סמיונובנה חיה זוועות בלתי נתפסות, היא הייתה אישה חביבה ושמחה, אדם מיוחד שלנצח יישאר בליבנו", אמר הרב.
מתחילת הפלישה לאוקראינה מקדיש הרב כהן את כל זמנו, כולל את יום שבת, לפינוי חברי הקהילה היהודית מהתופת בעיר. על פי הדיווחים מחב"ד, מוקדם יותר השבוע הוא הצליח לפנות את לריסה ומשפחתה למקום מבטחים.
"היא לא יכלה לצרוח וזה הציל אותה"
וונדה אובידקובה נולדה במריופול ב-8 בדצמבר 1930. היא הייתה בת 10 כשנכנסו הנאצים לעיר באוקטובר 1941. כשאנשי ה-SS הגיעו לביתה ולקחו את אימה מריה, וונדה הקטנה הצליחה להתחמק ממעצר – והסתתרה במרתף. "היא לא יכלה לצרוח וזה מה שהציל אותה", אומרת הבת לריסה.
ב-20 באוקטובר 1941 הוציאו הגרמנים להורג בין 9,000 ל-16,000 יהודים בתעלות בפאתי מריופול. בין הנרצחים היו אימה של וונדה וכל משפחתה. גם היא עצמה נעצרה מאוחר יותר, אך חברי המשפחה הצליחו לשכנע את הנאצים שהיא יוונייה למעשה. אביה, שלא היה יהודי, הצליח אז להביא אותה לבדיקה בבית חולים – שם היא נשארה על לשחרור מריופול בשנת 1943. בשנת 1998 העניקה וונדה ראיון לקרן USC Shoah.
"הייתה לנו קלטת וידאו עם הראיון שלה בבית", אמרה בתה לריסה, וציינה שאמה דיברה ביידיש עד יומה האחרון. "אבל כל זה נשרף יחד עם הבית שלנו", אמרה הבת. וונדה נישאה בשנת 1954, עוד כשמריופול נודעה בשמה הסובייטי ז'דנוב, ובילתה את כל חייה בעיר. בשנים האחרונות היא גרה עם לריסה.
"אמא אהבה את מריופול. היא מעולם לא רצתה לעזוב", אומרת לריסה. כשההפגזות החלו בתחילת מרץ, עברה המשפחה להתגורר במרתף של חנות. הסיוע היחיד שקיבלה המשפחה הגיע מבית הכנסת ומהמרכז הקהילתי של הרב כהן.
"בשביל מה לחזור?"
"לא היו מים, לא חשמל, לא חימום - והיה קר בצורה בלתי נסבלת". לריסה הקדישה את כל זמנה לטיפול באמה שלא יכלה לזוז: "לא יכולנו לעשות דבר עבורה. חיינו כמו חיות!" אמרה לריסה.
הנסיעה למקורות המים הקרובים למרתף הפכה מסוכנת מאוד, מכיוון שמלבד ההפצצות, שני צלפים רוסים הקימו את עמדותיהם בסמוך. "בכל פעם שנפלה פצצה, כל הבניין רעד. אמא שלי כל הזמן אמרה שהיא לא זוכרת דבר כזה במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה - מלחמת העולם השנייה".
"אני כל כך מצטערת בשביל האנשים של מריופול", אמרה הבת כשהיא נשברת שוב. "אין עיר, אין עבודה, אין בית – אין כלום. למה יש לחזור? הכל נגמר. ההורים שלנו רצו שנחיה יותר טוב מהם, אבל הנה אנחנו חוזרים על חייהם שוב" אומרת לריסה, ומציינת שאמה אהבה להשתתף בחגיגות לאורך השנים, כולל פסח. "אנשים צריכים קהילה, משפחה, בתקופה הזו. זה כל מה שנשאר לנו".