שנה למלחמה באוקראינה: הסיפור של ניקולא - עדות משנה לתופת

ניקולא היה הנהג שלי במזרח אוקראינה לפני שנה.

לעולם לא אשכח את הרגע שיצאתי מהרכב בפעם הראשונה במקום שנקרא באחמוט, והיום גם "גיהינום עלי אדמות" לא מספיק בשביל לתאר את מה שקורה שם. באותו היום הטמפרטורה הייתה מינוס 24 מעלות, ובנסיעה הזאת הייתי אמורה להיות גם הצלמת. יצאתי החוצה לקור שלא חוויתי כמותו בחיי, וניסיתי לצלם יציב, אבל לא משנה כמה התאמצתי, היד רעדה לי בצורה בלתי נשלטת והרגשתי דקירות של קור בכל הגוף.

>> פוטין מול זלנסקי: שנה של קרב מדמם. מיוחד

 הוא אחד הצלמים המוכשרים שהכרתי

"גם אני צלם, רוצה שאצלם?" ניקולא הנהג הציע.

אין לי מה להפסיד, חשבתי, כתבה לא תצא ממני פה. ואז הוא התחיל לצלם. בכישרון ענק וטביעת עין ייחודית ורגש אין-סוף. הוא אחד הצלמים המוכשרים שעבדתי איתם ואיש פשוט מקסים. ניקולא הוא במקור מחארקוב, העיר השנייה בגודלה באוקראינה, והוא סיפר לי שיש לו חדר שלם בבית שמוקדש לאוסף כלי הנשק שהוא צבר כהכנה למתקפה הרוסית. יש לו ילדה בת 12, והוא לא ייתן לה לחיות בכיבוש, הוא נדר. ובאמת, ברגע שהמלחמה הגיעה לחארקוב, ניקולא התגייס לקו הראשון במזרח. הוא שם מאז. ואני עוקבת אחריו בדאגה. מדי פעם הוא שולח לי תמונות וסרטונים, והאסתטיקה הייחודית שבהם לא מצליחה לחפות על הזוועות שהוא מתעד.

לפני כמה חודשים החליטה אשתו להצטרף ליחידה שלו. היא נשארת במוצב, דואגת לחיילים בכל ענייני הלוגיסטיקה. ככה הם מצאו פתרון לגעגועים, וגם יכולים ביחד לקיים את מה ששניהם רואים כשליחות – להגן על הבית שלהם.