"עברו קצת יותר משלושה חודשים מאז שבישרו לי שהחלמתי ממחלת הסרטן. הרופאים שלי ביקשו שאבוא ואקבל את תוצאות הבדיקות באופן אישי, וזה אף פעם לא מבשר טובות. ואז שמעתי שהמחלה חזרה. הגידול הזה הוא בגודל בוטן, אבל נראה שהמחלה חזרה. סרטן תמיד עלול לחזור".
כשהרופאים סיפרו לפארה פוסט שהסרטן חזר, היא קיבלה שתי החלטות. האחת הייתה להילחם, והשנייה - לצלם כל רגע במאבק.
מאותו רגע המצלמה תלווה אותה בכל דקה. פעם שחקנית, תמיד שחקנית, גם אם בתפקיד חייה הפעם אין איפור, אין במאי, אין תסריט שהסוף שלו ידוע מראש.
"אני לא רוצה למות מהמחלה הזאת"
"אני יודעת שכולם מתים בסופו של דבר", היא אומרת, "אבל אני לא רוצה למות מהמחלה הזאת. אני רוצה להמשיך לחיות. זה בדיוק הזמן לנס". פארה החליטה לא לחכות לנסים. כשהרופאים בלוס אנג'לס סירבו לנתח, היא יצאה לגרמניה לטיפול ניסיוני בתשעת הגידולים שהתגלו בכבד שלה. יחד איתה נסעו ראיין אוניל, בן הזוג, והלנה החברה הטובה, שברגעים שפארה לא יכלה לצלם לקחה עליה את התפקיד.
"בהתחלה לא רציתי לצלם אותה כי חשתי שזה פולשני מדי", מספרת הלנה. "בשלב מסוים היא הסתכלה עליי בעודה מקיאה את נשמתה, ואמרה: למה את לא מצלמת את זה? ואני אמרתי: מותק, אני לא רוצה לצלם, והיא אמרה: לא, לא, כך זה כשחולים בסרטן".
המצלמות תמיד היו שם עבורה, מהרגע שהפכה לסמל של היפהפייה האמריקנית. זה התחיל בפרסומת למשחת שיניים ושמפו - ומשם היא הפכה לנערת הפוסטר של כל מתבגרי שנות ה-70.
המלאכית של צ'רלי הלכה ודעכה
שנה וחצי הייתה פארה פוסט על הקו ארה"ב - גרמניה, עוברת טיפולים בשתי המדינות. "לפעמים המחלה הזאת גורמת לי להרגיש שאני לא יודעת מי אני", היא אומרת למצלמה באחד מרגעי השפל, "בודדה בתוך גוף שהיה פעם שלי".
היו רגעים שהיה נדמה שהיא ניצחה את המחלה, לפחות זמנית. זה היה הזמן לחזור לחיים הישנים. "בפעם הראשונה זה שנתיים כמעט אני נקייה מגידולים", נקלטה פוסט אופטימית משהו בעדשת המצלמה שליוותה אותה, "תודה לך, אלוהים".
"הכנסתי את השיער שלה לכיס - והחבאתי"
אבל האופטימיות נקטעה באותו הבוקר שבו ישבו עם הרופא על תוצאות הבדיקות התקופתיות. "הבשורות הרעות הן שאנו רואים עוד אזורי פעילות", אומר הרופא, "כן, אני מצטער לבשר לך חדשות לא כל כך טובות". פוסט משיבה בעצב: "אבל הרגשתי כל כך טוב".
"השקענו הרבה מאמץ במציאת טיפולים שלא יגרמו לשיער שלה לנשור, כי לפארה יש מן הסתם את השיער הכי מפורסם בעולם", אומר בן זוגה של פארה, וחברתה הטובה מוסיפה: "אבל אז היא התחילה לאבד את השיער. השיער נשר ונשר, ואני הכנסתי אותו לכיס שלי והחבאתי אותו ממנה. היא חיכתה עד שקווצות השיער התחילו לנשור - ואז גילחה את הראש".
"חיי נמשכים, המאבק שלי נמשך"
"היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה שאמשיך לצלם, ואני שכנעתי אותה שנמשיך", מספרת הלנה, "חשבתי שזה יהיה רגע מכריע". במקביל למאבק במחלה, היא נאלצה להתמודד עם הצהובונים שחיפשו כותרות על מצבה. גם עם צלמי הפפראצי שלא היה אכפת להם עד כמה מצבה הולך ומחמיר: "נורא לא רציתי שיצלמו אותי בכיסא גלגלים, וזה מה שהם תמיד מחפשים", סיפרה פוסט.
את הסרט של פארה לא סיימו בתמונות הלוויה שלה. לא רק בגלל שבחרו להקרין אותו עוד לפני מותה, אלא בעיקר בגלל המסר: "אני חיה, אז כנראה שאני מרגישה נהדר", נשמעת פארה בסצנה המסיימת של הסרט. "כן. ברגע זה אני מרגישה נהדר. חיי נמשכים, המאבק שלי נמשך".
קטעי הווידאו: מתוך הסרט "הסיפור של פארה", באדיבות YES דוקו