"לארצ'י ולי יש צלקות לאורך הבטן שלנו". אומרת אנדריאה פרין, אמו של ארצ'י, בת 37, ממידלסקס באנגליה. "הצלקות לא זהות - לארצ'י יש צלב על הפופיק שלו והצלקת שלי נראית כמו קולב למעילים". ארצ'י מסתכל על הצלקת שלו ואומר: "כאן קיבלתי את הכליה של אמא שלי".
כשארצ'י נולד, באוגוסט 2005, הוא היה כל מה שאנדריאה ובעלה, איאן, קיוו לו. אך בגיל שבעה חודשים, כשאנדריאה בדקה את תינוקה בדרכה לישון, היא גילתה שבנה עובר התקף בעריסתו. הם מיהרו לבית החולים שם הרופאים גילו שכלייתו קרסה. "זה היה הלם רציני בשבילנו, רגע אחד מתרגלים לחיים עם תינוק חדש וברגע הבא מגיעים לבית חולים ולא יודעים מה עומד לקרות". אמרה אמו של ארצ'י.
לבסוף גילו הרופאים שמדובר בכשל נדיר של הכבד שמשפיע על אחד מעשרה מיליון תינוקות בשנה. זמן קצר לפני אבחנת הרופאים, ארצ'י חובר לדיאליזה כדי להחליף באופן מלאכותי את פעולתן של הכליות. הדרך היחידה לטפל בו באופן קבוע - הייתה על ידי השתלה של חלק מהכבד וכליות.
התורמת המתאימה ביותר - האם
לאחר שנה ברשימת ההמתנה, הוחלט שארצ'י חזק מספיק כדי לנסות לעבור השתלת כבד שמקורה באחד מהוריו. "כאשר הרופאים הציעו לנו, קפצנו על ההזדמנות" סיפרה אנדריאה. "שנינו נבדקנו ולמרבה המזל , נמצאתי מתאימה. מאחר והכבד וגם הכליות מגיעים מתורם אחד, ממני, יש פחות סיכוי של דחייה של הגוף את האיברים".
החלק הראשון של הניתוח כלל העברה של חלק מהכבד של אנדריאה לגופו של ארצ'י. הכבד הוא האיבר היחיד בגוף שיכול לחדש את עצמו, מה שהופך השתלה מגוף חי לאפשרית. הניתוח לא היה קל לארצ'י בן השנה וחצי, וגם לא לאמו. תקופה ארוכה שניהם סבלו מכאבים עזים. בשלב השני הוצאה כליה מגופה של אנדריאה והושתלה בגופו של ארצ'י. "לא יכולנו לבקש פתרון טוב יותר, אמרה אנדריאה. "לא היינו צריכים להתמודד עם שום בעיה של דחיית האברים. אני לא מכירה אף הורה שלא היה עושה את מה שאני עשיתי".